בחודש האחרון אנחנו משפצים את הדירה שלנו.
בעלי מקצוע שונים נכנסים, עושים עבודה זו או אחרת, אנחנו בודקים שהעבודה נעשתה כהלכה, דורשים שיפורים אם צריך, הם מקבלים את שכרם והולכים.
חשבנו שנוכל לגור בבית בזמן השיפוצים, אבל מהר מאוד הבנו שזה בלתי אפשרי. התארחנו אצל שתי משפחות של חברים, אחת מול הבית שלנו והשניה בקיבוץ שבו גרנו פעם.
בשבוע האחרון חזרנו הביתה. אין לנו מטבח, כל הבית ארוז בארגזי קרטון, הרהיטים עטופים, קצת בגדים במזוודות. אנחנו משתדלים לשמור על סדר וניקיון, לרוב ללא הצלחה. כל יום מישהו בא ומתקין דבר זה או אחר ושוב מצטברת פסולת בניין, צבע על הרצפה החדשה.
הכל לטובה, כמובן. לאט–לאט אפשר לראות איך נולד לו בית יפה יותר, מאורגן יותר, משוכלל יותר.
אבל, אני חסרת סבלנות. אני רואה בדמיון איך הבית ייראה בסוף השיפוץ, כשנתיישב ליד שולחן האוכל החדש שלנו, כשנתרווח על הספות הכחולות שלנו ונראה סרט שמוקרן על המסך, שמשתלשל מהנישה החדשה שבנו לנו.
ואני רוצה לראות את זה כבר במציאות, ולא רק בדימיון.
בחודש האחרון אני חושבת הרבה על הבית. על המשמעות של בית. מה הוא מכיל, כמה רגשות, כמה אנחנו משקיעים, כמה מחשבה אנחנו מקדישים לבית שלנו. כמה אנחנו אוגרים, לכמה דברים אנחנו זקוקים ביומיום כדי להרגיש בנוח, איזה מקום מרכזי תופס הבית בחיינו.
איך הנדודים, הבית המבולגן ובתהליך בנייה, יכולים לערער את התחושה של בטחון, שבית מעניק לנו.
סוג של הרגשה של להיות חשוף, ללא מקום בטוח. גם אם זוהי מציאות זמנית, זה מחזיר אותי לזמנים אחרים, לנדודים אחרים, שלא רציתי, שלא ביקשתי. והתחושה הזו, של בית חשוף, לא מוגן ולא בטוח, משתלטת.
אבל,
עוד שבוע– שבועיים, יהיה כל כך יפה, כל כך חדש ומרגש…
(מי יכול לחכות שבועיים??)
