הבטחתי… אני מקיימת.
אהבתי את הנשים הקובניות. הן לא יפות במיוחד, לא ממש אהבתי את סגנון הלבוש שלהן, שהוא צבעוני, הדוק מאוד, קצר מאוד, חשוף מאוד. אהבתי אותן כי הן בעיקר נראו לי חפות ממניירות מערביות: הן לא רזות, הן לא מסתתרות מאחורי בגדים, הן לא מתביישות בגוף ה“לא מושלם” שלהן, בגיל שלהן, בנשיות שלהן.
המרחק התרבותי של הקובנים מהעולם ה“מערבי” מצד אחד וההשפעות האפריקניות מצד שני, כנראה עושים את שלהם: בשיחות שניהלתי עם נשים קובניות רבות הן אמרו לי, שהן אוהבות את הגוף המלא שלהן, הן לא עסוקות בדיאטות רזון, הן נהנות מהאוכל, הן נהנות מהשתיה, מחיי המין, הן גאות בנשיות שלהן.
וזה בהחלט ניכר לעין: בדרך בה הן זזות, בדרך בה הן מתהלכות ברחוב, בדרך בה הסקס אפיל שלהן מתפרץ לכל עבר.
ההליכה הזקופה הזו, המרקדת, של הנשים, כל כך יפה, כל כך מושכת, כל כך נעימה …
והן ממש לא נראות “זולות“, ולא פתטיות או מגוחכות, גם המבוגרות והמלאות במיוחד שביניהן.
התהלכתי ברחובות הערים השונות בהן ביקרתי בקובה עם תחושה שהנה, זו התשובה.
הקובניות נראות בהרבה יותר שמחות ונהנות מהחיים מכל כך הרבה נשים שאני פוגשת, שעסוקות במידה זו או אחרת בלשנוא את גופן – ואת עצמן – בגלל כל פירור “מיותר” של אוכל שנכנס להן לפה, בגלל כל בגד במידות בלתי אפשריות שלא מצליחות להיכנס לתוכו, בגלל כל התכתיבים האופנתיים וההתנהגותיים שהן מרגישות שצריכות לנהוג לפיהם.
