בפוסט הקודם שהעלתי לכאן התפתח דיון מאוד מעניין על מיניות נשית, שגלש – לשמחתי – גם לדיון על יופי סטריאוטיפי, על תבניות יופי מקובלות ועל ייצוגן של נשים בז‘ורנלים, באופנה, על נשים אמיתיות ועל דוגמניות מעוצבות מדי, מרוטשות מדי בפוטושופ, על מבנה גוף אמיתי ואידיאלי.
במקביל לצילומים של לי, לגמרי במקרה – (או לא במקרה, כי לא מאמינה בדבר כזה, במקרה) נחשפתי לפרוייקט שיזמה מעצבת האופנה מירית ווינשטוק. נחשפתי וגם השתתפתי בו.
מירית מזמינה נשים מרחבי העולם להצטלם בבגדים שלה, כשהבקשה היחידה שלה היא “לא לנסות להיות דוגמנית” אלא להתחבר לבגדים, ליצור אוירה, לצלם את עצמך ולהביא את עצמך כמו שאת – לבושה בבגדיה של מירית.
היא גם לא נותנת הנחיות לגבי איך הבגדים אמורים להיות מוצגים, או מודגשים.
פרשנות נהדרת של המושג דיוקן עצמי.
ובעיקר פתרון יצירתי ומקסים לצילום אופנה מסוג אחר: כל הנשים הן נשים אמיתיות, שבאות בגדלים ובאורכים שונים, בגילאים שונים, בצבעים שונים. מתלבשות, בוחרות איך הן רוצות להצטלם, איך הן רוצות להציג את עצמן מול המצלמה.
כל מצולמת גם עונה על שאלון שעוסק באהבות, מעין כרטיס ביקור אישי בנוסח ספרי לי מה את אוהבת כדי שאלמד להכיר אותך טוב יותר.
לא סלבס ולא דוגמניות שמרוויחות המון כסף, נשים לא מושגות ואפופות מסתורין, אלא נשים אמיתיות עם שם ושם משפחה, גיל, שמספרות על נטיות ליבן בתחומים שונים, מסבירות למה ואיך בחרו להצטלם כך, נשים שאוהבות להתלבש בבגדים יפים, שיש להן תפיסה אישית ומיוחדת לגבי עצמן, גופן, נשים שבוחרות איך ומה הן רוצות להציג.
אני קיבלתי בגד בהיר ואוורירי שמיד התחבר לי לצילום לבן-בהיר וקל-נוצתי.
