נא לגעת באמנות

לטיסיה בולו נולדה בקנדה. ישראל היא מקום מגוריה, אבל היא נוסעת הרבה מאוד לחו“ל. משפחתה מפוזרת בקצוות שונים של העולם.

סוג של נוודית, בעלת שורשים שצומחים לרוחב ובאים מהעומק.

כשהיא מדברת על העבודה הצילומית שלה, לטיסיה מסבירה את היעדר האנשים בצילומים שלה בכך שהיא מעדיפה לצלם את מה שהאנשים משאירים מאחוריהם, את מה שהאנשים יצרו, את הנתיבים שלהם, את דרך המחשבה שלהם . שאריות.

הצילומים של לטיסיה הם אורבניים, אפשר להריח את העיר בצילומים שלה. אפשר להרגיש את הדופק המהיר של העיר בצילומים של לטיסיה.

האנשים, אם בכלל קיימים בצילומים, הם חלק מהנוף האורבני, הם לא מזוהים כאנשים בודדים בעלי תווים מוגדרים. הם נראים כמו סמל לאנושי.

העבודות של לטיסיה הן כמעט כולן רצפים של שתי תמונות. שתי תמונות, שצולמו אחת אחרי השניה. או אחת לפני השניה.

הרצף הצילומי התגלה לה פעם כשהייתה נותנת סרטים לפיתוח. אז אפשר היה לקבל את הסטריפ המקורי, כמו נגטיב מודפס מלמעלה למטה. זה היה פס ארוך של 36 תמונות., עוד לפני שהמכונה חותכת את הפריים.

לפתע לטיסיה ראתה מה צילמה אחרי מה.

פתאום היה לה ברור איך המוח חושב לינארית. ברגע שלטיסיה קלטתה את הקסם, כבר לא יכלה לחזור על הרצף התודעתי הזה בכוונה כי המודעות כבר הייתה חלק מהעבודה.

היום, החיבורים הם יותר אקראייים , אך תמיד לקוחים מאותו יום או אותו הלך מחשבה . הרצף קיים. אקראיות כבר לא.

שני צילומים, אחד אחרי השני מהווים עבור לטיסיה שלם אחד. החיבור בין שני הצילומים הוא המהות של העבודה שלה. היא לא מתכננת מה בא אחרי מה, לפחות לא באופן מודע.

הם כמובן מצולמים מנקודת המבט של לטיסיה, ויש בהם את הידע שלה, את הרגישויות שלה. את מה שהיא רואה ומה שהיא מחליטה להכניס לתוך הפריים.

הם מהווים את ה“כאן ועכשיו“. את הרגע המסויים הזה בו התמונה צולמה.

ואולי היא הניחה את המצלמה ולא צילמה שבוע. אבל הפריים הבא, יהיה המשכו הטבעי של הפריים הקודם במצלמה.

הרגע המסויים הזה, בו פיסת מציאות נלכדת בתוך המצלמה, הוא רגע אחד ויחיד שלא יחזור לעולם. הפריים שיבוא אחריו הוא רגע אחד ויחיד אחר שנלכד במבטה של לטיסיה. החיבור בין שני אלה יוצר רגע אחד יחיד ומיוחד, שכבות של מחשבות מונחות אחת על השניה, תודעתה של לטיסיה שהפכה לדימוי.

הרצפים האלה לוכדים בתוכם מהות מחשבתית, מהות של מבט, של תפיסת עולם. מהות של רגע אחד יחיד ומיוחד, ללא שיאים, ללא סיפורים דרמטיים, “גדולים מהחיים“.

ובמילים של לטיסיה: “לזרם התודעה אין סימני קריאה. רק קו אחד ארוך שמכה במקצב שונה“.

כל נגיעה של לטיסיה ברגע המסויים והמיוחד הופכת את החוויה לטוטלית, לעמוקה, לאינטנסיבית. החוויה היא שלמה כאשר כל רגע הוא אותו רגע אחד ויחיד ומיוחד.