absence

בשלב כזה או אחר בחיינו אנחנו נפרדים מההורים שלנו. זו עובדת חיים, כל כך טבעית, כל כך ברור שככה זה, אלה החיים.

אם כי,

הידיעה הזו, שביום מן הימים זה יקרה, לא מנחמת ברגע שזה קורה.

גם במחלה קשה יש אובדן, בעיקר כשהמחלה לוקחת את נפשו של האדם, משבשת את זכרונו, את דעתו.

אליזבט סרחידו היא אמנית שנולדה בקובה וגדלה בארצות הברית.

העיסוק שלה במשפחתה, בהוריה, נובע –ככל הנראה – בפיצול, בהגירה, ובמחלה ומוות של הוריה.

בעבודתה absence היא מתייחסת לשני אירועים ששינו את חייה: אביה נפטר בפתאומיות ואמה חלתה באלצהיימר.

אליזבט בוחנת את היעדר ההורים: האבא נעלם פיזית ובאופן סופי מחייה, האמא נעלמת אט–אט אל השיכחה, אל החידלון המנטלי.

במקרה (או שלא במקרה, למעשה, כי אני מאמינה שאין דבר כזה–מקרה) סיימתי עכשיו לקרוא ספר (למרות התנגדות פנימית חזקה מאוד, שבטוח נובעת מפחד…) שהדמות הראשית לוקה באלצהיימר. התיאורים המילוליים שמסתובבים בראש שלי קיבלו פתאום משנה תוקף ויזואלי בצילומיה של אליזבט.

תחושת האין, היעדר האדם, כל כך חזקה, מפחידה ואמיתית.

אלה תחושות שאני מכירה היטב, שמחברות אותי חזק–חזק להסטוריה הפרטית שלי, לאובדן שלי את ההורים שלי.

אני יודעת שהיחס שלי לעבודתה של אליזבט הוא לא אובייקטיבי, אלא בעיקר רגשי. יכול להיות שהחיבור שלי לנושא, הוא זה שמשך אותי להביא אותה לכאן. יכול מאוד להיות שמכיוון שכבר חצי שנה אני עסוקה בעבודה שנוגעת בנושאים מאוד דומים, נמשכתי לעבודתה של אליזבט סרחידו.

הכל יכול להיות, אני בטוחה שיהיו עוד צופים–קוראים מזדהים, שיהנו מעוד יוצרת מעניינת.

* Absence = הֶעְדֵּר, הֵעָדְרוּת,חֹסֶר, אֵינוּת