מוטב מאוחר …

אל עבודתה של מרי פרמילנט הגעתי כשנתקלתי בצילום של בית חולים שמשך את תשומת ליבי. בדקתי, חיפשתי ומצאתי גם את צילומי בתי החולים שלה שאהבתי וגם סידרה אחרת, שאהבתי לא פחות.

סיפור חייה של מרי שזור לעומק באמנות שלה, במקומות שהיא מצלמת, בנושאים שהיא מצלמת.

היא עבדה כאחות במשך 26 שנה. היא גידלה שלושה ילדים, היא חיכתה שבעלה יסיים את הדוקטורט שלו.

האהבה לצילום קיננה בה מאז הייתה ילדה קטנה. את ה– MFA שלה בצילום השלימה, לאחר שנים רבות של לימודים, לפני 4 שנים, כשהיא בת 50 +.

תחושת הדחיפות שלה – להספיק, לעשות, להציג, ליצור, להראות את האמנות שלה, להפיץ את הידע שלה, נובעת בעיקר מגילה הלא צעיר, מהציפייה הארוכה לרגע לו היא חיכתה שנים רבות, הרגע הזה שבו היא והנסיבות של החיים שלה איפשרו לה למצות את האמנות שלה, להתפנות לחיות את האמנית שבה.

במשך 6 שנים צילמה מרי מוסדות רפואיים לא פעילים.

יש בחללים האלה, הריקים מאדם, את העקבות של הנוכחות האנושית, את הסיפורים, את הכאב והחולי, הרגשות המעורבים האלה שמתעוררים כאשר נמצאים בבית החולים: מצד אחד הכאב, והפחד, ומצד שני, התקווה, שהנה יבוא רופא ויתקן הכל.

אפשר כמעט לשמוע את זעקות הכאב, להרגיש את הקרירות של המכשירים, לראות את ההתרגשות, את ההתרוצצות של הצוותים במסדרונות, מאחורי הפרגודים, במקלחות.

בסידרה could you please, בודקת מרי את המרחב הביתי שלה. המבט שלה בא מבפנים, זהו לא מבט של זר שמצלם. מרי מצלמת את הבית שהיא מטפחת, את הילדים שהיא מגדלת. היא מסתכלת על הסביבה הכי קרובה שלה במבט של מי שיודע מה מתרחש שם בדיוק, אבל גם משתהה, מתפעל, עומד נפעם מול היצירה שלו, כמו לא מצליחה להפנים עד הסוף שכל זה שלה.

אבל, המבט של מרי, מבט שהוא מלא אהבה, אינו תמים, הוא מודע לעצמו, הוא רואה גם מגרעות. והוא גם צוחק על עצמו.

המשפטים הקצרים, הפשוטים, שמלווים את הצילומים מעניקים לאימג‘ים עומק, רבדים–רבדים של משמעויות. בלעדיהם הצילומים הם רק צילומים נחמדים.

השילוב הזה, של משפט–צילום, מצליח לספר את הסיפורים הקטנים, היומיומיים, והופך אותם למעניינים ומרגשים, לאישיים-פרטיים ואוניברסליים.