” שתיים הן ולא יודעות, זאת על זו וזו על זאת “
שמרית אור
הסתובבתי לי במסדרנות המחלקה לצילום בויצו חיפה, בציפיה לגלות את הצלמים המוכשרים החדשים שכל כך כיף לגלות, שנה אחרי שנה.
ואכן ראיתי שם כמה עבודות מעניינות מאוד, להן בטח אקדיש רשימה נפרדת.
כשנכנסתי לאחד החדרים, עמדתי מול עבודתה של טל מירסקי, משתאה.
לפניי תלויים צילומי צבע גדולים מאוד, מרשימים מאוד, גברים עירומים על רקע טפטים פרחוניים.
באותו רגע תקפה אותי תחושה חזקה של “כבר ראיתי את זה“. לא בערך, לא דומה. לא ציטוט ולא הומאז‘.
בדיוק כזה.
חזרתי הביתה נרגשת, ותוך ממש מספר דקות הבנתי שזו לא תחושת בטן. זה אמיתי.
מדובר בצלמת אמריקאית, עליה כתבתי כאן לפני שלושה חודשים.
אותה תפיסה, אותה שפה צילומית. אותה העמדה, אותה הבעה על פני המצולמים, אותו רקע פרחוני משתנה.
חיפשתי את שמה של טל מירסקי, הגעתי לאתר שלה ולעבודה הספציפית שמוצגת בויצו.
שכן, יש לי זכרון צילומי באמת מצויין, אבל פחדתי לסמוך רק עליו בהקשר הזה.
כבר לא היה ספק.
חשבתי, הנה גירסת מציאות של “חייה הכפולים של ורוניק” הנהדר של קישלובסקי.
האמנם?
שתי העבודות האלה, של שתי צלמות שונות, בנקודות מרוחקות כל כך בעולם, הן אותה עבודה.
מה שמעלה שאלות כל כך גדולות, לגבי מהות היצירה, ומהות היצירתיות…
האם שני אנשים, אחת בארה“ב ואחת בישראל, יכולות לחשוב על בדיוק, אבל בדיוק אותה עבודה ולא להיות מודעות לכך?
וואם כן, אז מה זה אומר על שתי היוצרות האלה? ומה זה אומר על טבע האדם? על היצירתיות, על מקורות השראה?
וגם, האם העובדה ששני אנשים עושים בדיוק את אותה עבודה, הופך את העבודה שנוצרה מאוחר יותר כרונולוגית (במקרה הזה, עבודתה של טל), לפחות טובה?
האם טל הייתה מודעת לקיומה של איימי?
אם כן – האם היא גילתה אותה אחרי שעשתה את העבודה שלה? והחליטה להציג אותה בכל זאת, כאמירה בנוסח קישלובסקי? אם כך, האמירה של העבודה הזו שונה לגמרי מהאמירה של איימי. או שאני הולכת רחוק מדי בדמיון?
ואולי היא בכלל לא הייתה מודעת לקיומה של איימי?
ואם כן – אז מה זה אומר על המנחים של טל?
האם תפקידו של המורה הוא להכיר את הזירה האמנותית וליידע את התלמידים שלו איך לחקור אותה בעצמם?
המון שאלות.
