פניתי אל טל מירסקי והזמנתי אותה להגיב לרשימה שכתבתי על עבודתה.
לטל יש הסבר על הדמיון בין העבודה שלה והעבודה של איימי אלקינס ואני מביאה אותו במילים שלה:
“סדרת הדיוקנאות בעבודתי מורכבת מצילומים של חבריי הקרובים, בחורים צעירים
המצויים בשלב ביניים בחייהם בו האטרקטיביות הצעירה שבהם הולכת ונעלמת.
כל אחד מהמצולמים מגיש עצמו ומתמסר אליי באופן ישיר ופרונטלי, ללא מחסומים או הגנות.
הגוף עצמו (שפת הגוף, היציבה, הקימורים והפלסטיות של הגוף) הוא נושא מאוד מרכזי בעבודה וחקירתו, כמו גם המפגש האינטימי עם החברים, הולידו והובילו את תהליך היצירה כולו.
נחשפתי לראשונה לעבודותיה של איימי אלקינס בשלב מאוחר בתהליך העבודה שלי (לאחר בחירת המצולמים, איסוף הרקעים וצילום חלק נכבד מהם), כשהפנה אותי לצילומיה חבר לכיתה שנתקל בהם.
אינני יכולה לומר שלא הופתעתי מהדמיון בין העבודות, דמיון שאף סקרן, עניין והפליא אותי מאוד, אך עם זאת אומר כי ההבדלים הברורים והמשמעותיים ביניהן הופיעו מיד לנגד עיניי.
כאן המקום לציין כי לאחר חשיפה זו לעבודותיה של איימי שוחחתי על הנושא ועל המשך תהליך העבודה עם אחד ממוריי, שלדבריו היה שמח לגלות דמיון, ואפילו רב, בינו לבין אמן מוערך אחר.
בטוחה בדרכי, כפי שחשתי גם טרם השיחה עימו, המשכתי בתהליך העבודה.
עבודותיי מורכבות מאדם, רקע ותאורה, מס‘ מועט של מרכיבים.
כל שינוי, ולו הקטן ביותר, באחד ממרכיבים אלו משנה את מהות העבודה ומעצים את השוני בין העבודות.
לחיתוך בעבודותיי חלק בלתי נפרד בהעצמת צורניות הגוף החשוף והעברת חושניותו, אין ספק כי בחירה זו שונה לחלוטין מבחירותיה של איימי.
הרקעים, הגורם העיקרי לדמיון בין העבודות, שונים גם הם באופיים ואת ההשראה לשימוש בהם שאבתי מעבודותיו של הצייר האמריקאי קהינדה וויילי.
הדברים שראיתי בעבודותיו התפתחו לכדי בחירותיי הסופיות, המביאות עימן בין היתר פן ישראלי בדמותן של שמיכות ה“פיקה“.
עד כאן דבריה של טל, ואני מאוד מודה לה על תגובתה.
אני חושבת, שזה מקרה מייצג מאוד של כמה נחוץ לפעמים טקסט מלווה לעבודה ויזואלית.
לא כל צופה אמור לעשות את הבדיקה המעמיקה שטל מבקשת מצופיה לעשות. למעשה, אין צופה שאמור לעשות בדיקה כזו, בטח כשאינו יודע שטל מודעת לקיום עבודתה של איימי. ללא הידיעה, גם לצופה המקצועי אין כלים לעשות בדיקה כלשהי. הדמיון בין שתי העבודות מאוד גדול, טל מדברת על דקויות אליהן אפשר להתייחס אך ורק כשהצופה יודע שהצלמת מודעת לדימיון, או בכלל, לעצם קיומה של צלמת אחרת שעשתה עבודה דומה לזו שלה.
כעת שאני יודעת, אני שואלת שאלות אחרות: האם טל מנהלת דיאלוג כלשהו עם איימי? אם כן, האם הדיאלוג הזה בא לידי ביטוי בעבודה של טל? האם אפשר להבין את הדקויות של ההבדלים בין שתי העבודות ? האם יש מקום לעבודה כזו, שהיא דומה כל כך ?
כאשר יצירת אמנות “משוחחרת” לעולם, היא פתוחה לפרשנויות והתייחסויות של הצופים – מתוך הקהילה האמנותית ומחוצה לה. גם כאשר טקסט מלווה את העבודה, מפורט ככל שיהיה, הוא עדיין נתון לפרשנות הצופה. על אחת כמה וכמה יצירה נטולת הסבר.
