מיס אניאלה מדגמנת עבור צלמים, מצלמת את עצמה ומעבדת דיגיטלית את הצילומים.
היא אומרת, שמאז שגילתה את הצילום, היא הפסיקה לכתוב יומן. הצילומים שלה הפכו להיות האוטוביוגרפיה שלה.
the balcony breeze © Miss Aniela
מיס אניאלה לא מסתפקת בתיעוד היומיום שלה – כפי שאפשר היה להבין מהאנלוגיה לכתיבה יומיומית של יומן.
היא יוצרת את התפאורה, את הסביבה המתאימה לכל צילום וצילום, מספרת כל פעם סיפור אחר, כשדמותה שלה תמיד נוכחת, כדמות בודדת או משוכפלת.
העיבוד הדיגיטלי מאפשר לה לטפל בדימויים מבחינת הצבעוניות, הקומפוזיציות, השכפול של הדמות שלה, התפאורה והאוירה.
הצילומים של מיס אניאלה פרובוקטיביים, פמיניסטיים. היא מציבה את דמותה שלה במרכז התמונה, תמונה אחר תמונה, אינה מתנצלת על האגוצנטריות, אינה מתנצלת על האקסיביציוניזם, על הארוטיקה העצמית, על הנשיות הבוטה, המתפרצת.
she watched from the corner © Miss Aniela
הדיוקן העצמי של מיס אניאלה מרוכז בעצמו, בודק את עצמו. בודק את הגוף הנשי, את מיקומו של הגוף הנשי בתולדות האמנות.
הגוף הנשי היה מאז ומתמיד אובייקט מרכזי לצפיה, מוגש למבטו של הצופה, המוזה של הציירים. אבל לדמות הנשית לא ניתנת האפשרות להביט בעצמה, לשלוט במבטו של הצופה ובאופן בו דמותה מוצגת לעיני הצופה.
מיס אניאלה מפנה במודע את המבט של הצופה אליה, היא שולטת באופן בו צופים בה.
כך, היא מפרה את חוקי המשחק, והיא עושה זאת בצורה מעניינת מאוד.
אפשר כמובן לראות את מקור ההשראה של הצלמת הצעירה הזו, בסינדי שרמן המוכרת והמוערכת.
דווקא בגלל הדמיון (והשוני) ביניהן, מעניין לראות לאן מיס אניאלה תתפתח.
an impromptu performance © Miss Aniela
