זה היה טיול מושלם, מכל כך הרבה בחינות.
ה”תירוץ” (לא באמת צריך תירוצים לנסוע לאיטליה…) היה הביאנלה בונציה. הרבה שנים נרקיס ואני מתכננות להגיע לשם.
ארבעה ימים נהננו בעיר הקסומה הזו, רק שתינו.
הלכנו שעות בסמטאות הצרות, כל כמה דקות עצרנו, נאנחנו בעונג, והמשכנו. לעוד “תחנת תדלוק” (ההתמכרות לקפה טוב היא תורשתית אצלנו), לעוד ארוחה טעימה (מי אמר שלאכול כל יום פסטה זה משעמם ומשמין? לא זה ולא זה), לעוד גלידה מרעננת ועשירה. נהננו מהשקט ללא מכוניות, מהידיעה שבכל מקום שנעמוד, זה יהיה כמו להיות בתוך ציור, מהאנשים שלבושים כל כך מוקפד ויפה.
יום שלם היינו בביאנלה, ראינו כמות בלתי נתפסת של תערוכות. המוני אנשים הולכים מביתן לביתן ומסתכלים, בודקים, סופגים עוד ועוד פיסות יצירה אנושית.
ביום החמישי הגיעו שני הבנים עם אוטו ומפות ונסענו לאגמים – גארדה וקומו.
נסענו בדרכים צרות, בתוך הרים ירוקים, בסמוך לאגמים עם מים שקופים כמעט. מדי פעם עצרנו בכפרים, אחד ציורי יותר מהשני. הלכנו ברחובות, בין בתי האבן, בתוך צמחיה סמיכה וירוקה, ליד מפלי מים גדולים וקטנים.
ראינו סירות באגמים, רוכבי אופנועים ומכוניות מרוץ בכבישים, אנשים מבוגרים וצעירים אוכלים גביעי גלידה ברחוב, שותים יין ואוכלים פסטה, פיצה, פירות ים והמון דגים.
לקראת ערב חיפשנו מקום לישון, כל פעם בכפר אחר, כל יום הפתעה חדשה.
הנסיעה לחו”ל מנתקת מהמציאות, מהיומיום. כך אני מרגישה בכל נסיעה. שקט נעים מתפשט לי בגוף ובעיקר בראש. גם הפעם זה היה כך, אבל בעוצמה הרבה יותר גדולה: זו הייתה נסיעה מרגשת יותר, אחרת. גם אמנות, גם טבע, כל כך הרבה יופי …. ובעיקר בעיקר, העובדה ששני הילדים שלנו הצטרפו אלינו, לא עניין של מה בכך, בכלל.
טיול של פעם בחיים. מושלם.
עוד הרבה מאוד תמונות בפייסבוק שלי.
ובקרוב רשמים בהרחבה על הביאנלה.
