בגיל 11 ביקרתי בפעם הראשונה בירושלים. אני זוכרת את דמעות ההתרגשות, את הפתק הקטן שתחבתי בין האבנים בכותל. בארגנטינה חייתי כארגנטינאית, המודעות שלי להיותי יהודיה הייתה ממש אפסית. לכן ההתרגשות הזו לא הייתה צפוייה בכלל.
ומאז, כל פעם שאני מגיעה לירושלים, אני מתרגשת מחדש.
בכל פעם אני נדהמת מחדש מהערבוביה התרבותית הזו, מהשפות הרבות ששומעים ברחובות, מהאבן, מהאור המיוחד, המסמא, של העיר המיוחדת הזו.
כל כך הרבה דתות, כל כך הרבה אמונות, מקומות קדושים, כל כך הרבה יופי, וכיעור, ושמחה, וכאב.
תמיד נדמה לי, שכל דבר שקורה בה, שמרגישים בה, הוא חזק וגדול מדברים שקורים ורואים במקומות אחרים.
אלה מעט תמונות מיום שישי קסום אחד, חם נורא, שהתחיל במזרח ירושלים, דרך הרובע הארמני והיהודי, יד ושם והסתיים – איך לא – בארוחה טעימה וגדושה באבו גוש.
