חלפ

יש ברחוב נחמני סוג של קסם שקשה להסביר. בטח לא הרחוב היפה בתל אביב, אבל יש בו שילוב של אורבניות תוססת ושקט נעים.
קרוב לפינת יהודה הלוי, בנחמני 39, הקימו לפני 3 שנים שרה לוי ושרון לנדסמן טראוב את גלריה 39 לאמנות עכשווית.
זהו אחד החללים היפים לתצוגה שראיתי בעיר. הירידה בגרם המדרגות אל החלל הגדול והלבן, תמיד מרגשת ומעוררת ציפיה לקראת מה שמחכה שם.
התערוכה שמוצגת כעת בגלריה בהחלט עונה על הציפיה: זוהי תצוגה משותפת של גבריאל ושירה קלזמר, אב ובת. הוא צייר ותיק ומוכר, אמן של גלריה גבעון. היא צלמת צעירה ומוכשרת בזכות עצמה, ללא קשר לייחוס המשפחתי. והם מציגים ביחד. עם דגש גדול על ה”ביחד”.

כשבאתי לגלריה לראות את התערוכה, סיפרה לי יפעת, שעובדת בגלריה, על התהליך המעניין שהתרחש בזמן תליית העבודות. “הם לא היו צריכים אותנו כמעט”, גבריאל שפע רעיונות, איך לתלות את העבודות – רחוק ככל הניתן מתליה מקובלת או צפויה. הוא עזר לשירה, הציע לה היכן ואיך לתלות את הצילומים שלה, מדד, בנה מדפים, כן ציור (שנראה כמו חצובה) עבור ציור וקטן ומקסים על בד.

© גבריאל קלזמר

אלסטיות של זמן, כותב דני יהב בראון בטקסט שמלווה את התערוכה. וזה התיאור המדוייק ביותר שאפשר היה לתת לתערוכה הזו.

הצילומים של שירה והציורים של גבריאל מדברים על הזמן שנמשך, שרוצה עוד ועוד, שלא מסתיים. צבע נמרח, צורה הופכת לצבע, צבע לובש צורה. הרקדנית הופכת לסליל צבעוני שנמתח בזמן. קו החוף אינו מסתיים לעולם. הפנים של הנשים מרוחות, בתנועה, כמעט אבסטרקטיות, הן כמעט רק צבע. כמו צפינו בהן מבעד חלון של מכונית מרוץ.

© גבריאל קלזמר

חלפ, יש בו את הזמן שעבר ונשאר, את הנוכחות, המגע, וגם את הניתוק, את הפרידה. את הרגע החולף הזה בו מתרחש הפלא הזה, שאנחנו קוראים לו “הווה”, שכל כך קשה לתפוס, להשאיר, לחיות אותו. זה הרגע הזה שיש בו הכל, היש והאין, הביחד והפרידה, המגע והמרחק, הכל והכלום.

ולא, אין בעבודה של שירה טיפול בפוטושופ. אני מציינת זאת לא בגלל שהטכניקה היא העיקר, או שיש לי בעיה עם צילום מעובד (להיפך, להיפך) אלא בגלל שזו שאלה שנשאלת כאשר צופים בצילום שלא יודעים איך הוא נעשה. והתשובה הראשונה שעולה במקרה זה, היא – טוב, נו, זה בפוטושופ … (ובאותה נשימה מבטלים את המחשבה והעבודה שמושקעים בצילום, על מגוון הטכניקות השונות שלו, ואת העבודה והמחשבה שמושקעים בצילום מעובד)

התערוכה הזו מרגשת בהרבה אופנים. אני יודעת שאותי אישית ריגשה במיוחד בגלל ההסטוריה הפרטית שלי, של בת שאיבדה את אביה בגיל צעיר מאוד. יצירה משותפת עם אבא זו פנטזיה שלעולם לא אוכל להגשים.

ולא רק, כמובן.

© שירה קלזמר, פרט

העיסוק של שירה בתנועה ומחול, נושאים שאני בעצמי חוקרת, הטיפול המעניין והחדשני שלה. החיבור הויזואלי והתמטי של העבודות של גבריאל ושירה. ושוב, והעובדה שהם אבא ובת. ומציגים ביחד. קשורים אחד לשני גם באמנות שלהם, בתשוקה ליצירה. בנושאים בהם הם מטפלים.
לא טריויאלי בכלל, החיבור הזה שבין אב ובת, העובדה שהם יכולים להציג ביחד, לעבוד ביחד, ליצור ביחד.

התערוכה מוצגת עד ה- 10 לאפריל בגלריה 39 לאמנות עכשווית

העבודות של גבריאל קלזמר באדיבות גלריה גבעון