באחת הסצנות בסרטו המופתי של אנטוניוני, “יצרים” שוכבת הדוגמנית ורושקה על רצפת הסטודיו, פרוסת ידיים, מתמסרת באופן מוחלט לצלם (דמות שכנראה מבוססת על הצלם דייויד ביילי) שרוכן מעליה. הסצנה הזו אינה משתמעת לשתי פנים, ומותירה את הצופה עם תחושה חזקה שיש בכוח של הגבר האוחז במצלמה (“הכלי”) להכניע את האישה המצטלמת, גם אם היא היפה בנשים. הפעולה הזו של הצילום, בקונטקסט של צילום אופנה, היא לחלוטין מינית, האישה הכנועה, הגבר הכובש.
כמעט 30 שנה מאוחר יותר, רוברט אלטמן מצייר תמונה סטירית של עולם האופנה, שהפך לתעשיה משומנת ומתוקתקת שמגלגלת מיליונים (“משהו ללבוש” – 1994) . השפעתן של שלוש הנשים החזקות של עולם האופנה עצומה. הן מנהלות בשלושה מגזיני אופנה מרכזיים וחשובים. ובכל זאת, הן עושות הכל, תוך ויתור מוחלט על כבודן העצמי, כדי לגייס את הצלם החם של אותה תקופה ולהחתים אותו למגזין שלהן. שוב, הצלם הכל יכול. נציג האלוהים מאחורי העדשה.
במציאות, אכן יש לצלם כוח עצום בתעשיית האופנה. על פיו יישק דבר. בייחוד כשמדובר בשוק האופנה, אין קלישאה נכונה יותר מ”תמונה אחת שווה אלף מילים”. כשהמוצר שלך נראה סקסי, נוצץ, מושך, יפה, אין צורך במילים נוספות. הוא ימכר. אין אופנה בלי צילום. ואופנה עם צילום טוב זו אופנה נראית, נחשקת.
מאז העשור הראשון של המאה ה- 20 הצילום הוא מרכיב מרכזי במגזיני האופנה. צלמים כמו אדוארד סטייכן, ססיל ביטון, אירווין פן, ריצ’ארד אבדון, סטיבן מיזל ואנני לייבוביץ הם צלמים מוכרים בכל העולם, במידה רבה בזכות עבודתם בעולם האופנה.
הבחירה של בית האופנה הישראלי קום איל פו במיכל חלבין להשקת קולקצית הקיץ 2010 היא בחירה מעניינת, והחלטתה של חלבין לצלם אנשים בעלי מראה אנדרוגני היא לחלוטין לא סתמית. התוצאה, צילומי אופנה מרהיבים ביופיים, מוקפדים עד הפרט האחרון. צבעוניים, חזקים, הקומפוזיציות נקיות ומעולות. הסטיילינג מדוייק להפליא. הבגדים יפים, הגימור שלהם יפה, הכל טיפ-טופ.
אבל,
הם מטרידים. אין כאן יחסי אובייקט (ית)-צלם “מסורתיים”. אין נכנעת-מכניע. אין בכלל הגדרה ברורה של האנשים שמוצבים מול הצופה! המצולמים מזמינים את הצופה להביט פנימה ולבדוק: ככה נראית אישה? דוגמנית? מה זה השיערות האלה על הרגליים? ולמה אין לה שדיים שופעים ומדהימים? זה לא גיברת, זה אדון… אבל זה באמת אדון?
שאלות רבות עולות בצפייה בתמונות. שאלות שעיסוקן בהוויה המגדרית, בקוטביות של גבר אישה, במה ואיך נכון ולא נכון מבחינת התנהגות של המינים.
חלבין היא לא האמנית הראשונה ובטח לא האחרונה שעוסקת בשאלות מגדריות בצילום שלה. כבר בתחילת המאה הקודמת קלוד קהון עסקה בשאלות מגדריות – היא צילמה את עצמה הן כגבר והן כאישה, ואחריה רבים ורבות עסקו בשאלה זו.
מאז פרסומה של טוויגי כדוגמנית על, הדרישה של עולם האופנה להציג נשים יותר ויותר רזות הלכה וגברה. הדוגמניות נראות כחושות עד כדי טשטוש המאפיינים הנשיים הבולטים לעין: כשהרזון קיצוני כל כך, אין שדיים. וכשאין שדיים, ההבדל בין המינים הולך ומטשטש. הדוגמנים והדוגמניות של חלבין הם לא נשיים ולא גבריים. מין הכלאה שבין לבין. ובתוך כל זה, אי אפשר שלא לראות את ההומאז’ לצלמת דיאן ארבוס, שצילמה אנשים חריגים, בשולי החברה, בעלי מאפיינים “לא רגילים”.
הבחירה של קום איל פו מפתיעה באומץ שלה. השילוב הזה, בין אמנות לא מתנחמדת, ששואלת שאלות ומתריסה נגד עולם האופנה, יכולה להיות מסוכנת לעסקים.
אבל, ההתנהלות של בית האופנה הזה, מצביעה מצד אחד על חושים עסקיים מחודדים, ומצד שני, על אג’נדה חברתית, שיש בה אקטיביזם עם נגיעה ברדיקלי. לאורך השנים אפשר לראות תפיסה שיווקית שמאמינה באמת ובתמים שמקומה של האישה בחברה (ובעסקים) זהה לזה של הגבר, מקפידה ליצור קמפיינים פרסומיים שמכבדים את גופה ונפשה של האישה, אינם מחפיצים אותה. גיבוי של המילים הגדולות במעשים.
את התערוכה אצרה ד’ר קציעה אלון וכאן אפשר לקרוא את הטקסט שאלון כתבה, שמלווה את התערוכה.
