דיוי בראל ושגיא שועלי מביאים לתוך העבודה הצילומית המשותפת שלהם מבט אחר על הגבר הישראלי.
אין בגברים של שועלי ובראל זכר לסטריאוטיפים המוכרים של הגבר הישראלי – מלח הארץ, יפה הבלורית, הלוחם המאצ’ו, הכל יכול.
הגברים שלהם הם אנשים אמיתיים, עם חולשות, לא כאלה יפים, לא כאלה מושלמים. הם משועשעים, הם לא לגמרי רציניים, הם לא לוקחים כמובנים מאליהם את התפקיד שהם אמורים למלא בחברה.
בכל צילום הם מטפלים בנושא אחר.
כשהם משחקים מטקות נראה שחשוב להם יותר איך שהם נראים מאשר איך שהם משחקים.
הם קוראים תיגר על התפקידים המגדריים המקובלים: אחד מגהץ, השני פורס חלה. הם הולכים יד ביד. הם מצטלמים שהם אוחזים ידיים. הם מחזיקים סבון “נשי” למדי ביד.
בבדיקה הבטחונית, שפת הגוף הרפויה והכנועה של הנבדק אינה משקפת ולו ברמז את הדמות של הגבר הלוחם, זה שהיה קרבי בצבא והתמודד בהצלחה יתרה עם האויב.
בראל ושועלי אף נוגעים במושג מסמן-מסומן שתבע הבלשן פרדינן דה סוסיר, ובכך הם גם מתייחסים בבדיחות הדעת לתיאוריות פילוסופיות שחוקרות עבודות אמנות בכובד ראש.
ומעבר לכל – הם לא לוקחים יותר מדי ברצינות את עצמם, הם מרשים לעצמם לשחק, להשתעשע, להיות קלילים ולהעביר את המסר שלהם לצופים באופן ישיר ומתקשר.
טקסט של ארי בראל על “גבר גבר” של דיוי בראל ושגיא שועלי.
פורסם ב- viewfinder
