יוג’ין סמית צילם עבור מגזין לייף בין השנים 1947-1954.
סדרות הצילומים שפרסם סמית במגזין הגדירה ז’אנר צילומי חדש – מסה צילומית (Photo essay) . זהו גוף עבודה של צילומים, שמטרתו לספר סיפור, השתלשות מאורעות, חוויות ומצבי חיים.
סמית צילם את אחד הפרוייקטים הבולטים שלו, “Spanish Village” , בכפר ספרדי קטן בשם Deleitosa בשנת 1950.
ברגישות ובתשומת לב לפרטים, להווי וההתנהלות של אנשי הכפר, מביא סמית תיעוד אנושי נוגע ללב של ספרד הענייה, העלובה, הנחשלת, שאינה מתקדמת ואינה מתעדכנת תחת שלטון הדיקטטורה של פרנקו. עומדת במקום.
מיקי קרצמן יצא אל דליטוסה בעקבות יוג’ין סמית.
התערוכה, באוצרותו של סרג’ו אדלשטיין, הוצגה לראשונה השנה ב- ARCO Madrid וכעת היא מוצגת בגלריה שלוש, כחלק מתערוכה קבוצתית “ארבעה צלמים”.
בצילומים של קרצמן אין כמעט נוכחות אנושית. רק עקבות שלה. הרחובות ריקים, הדמויות המעטות רחוקות, קטנות. צללית אנושית, ללא שם וללא פנים. כמו היו עוד עץ, עוד כתם על הכביש.
הכפר נראה מטופח, יפה, מודרני: כבישי אספלט, תאורת רחוב, אנטנות טלויזיה על הבתים, מכוניות חונות. הקידמה הגיעה לכאן. אבל התנועה נעלמה, כלום לא זז. כפר-רפאים, חסר רוח חיים.
הצילום של קרצמן מדוייק, מוקפד, מסודר, הזויות רחבות, פתוחות, מרוחקות.
קרצמן מספר סיפור שונה מזה שסיפר סמית לפניו: דליטוסה של קרצמן הוא כפר שלא קורה בו דבר, כי תושביו נעדרים, עצובים, ריקים. דליטוסה של סמית הוא כפר של עוני ועליבות, אבל יש בו חיים. וכל עוד יש חיים יש תקווה.
60 שנה אחרי, בצילומיו של קרצמן, נראה כי בדליטוסה אבדה התקווה.
אליסיה שחף
פורסם ב- viewfinder
