ג’ואל פיטר וויתקין מביים ומצלם סצנות שמשלבות אנשים יוצאי דופן, בעלי מאפיינים חריגים, קטועי גפיים, כמו גם חיות וטבע דומם.
בצילומים שלו המוות והחיים נוכחים זה ליד זה, כמו בחיים עצמם, שהרי המוות הוא חלק אינהרנטי של החיים, עובדה שאנחנו, בני התמותה, מנסים להתעלם ממנה. הצפייה בעבודותיו של וויתיקן מעוררת אי נחת, גועל, פחד, אבל גם סקרנות, רצון להשאב פנימה ולראות עוד ועוד, לפענח את הסודות שמסתתרים בצילומים. האם זו מציאות? כך נראה המוות? כך נראים אנשים בעלי שלוש פטמות? בעלי איברי מין זכריים ונקביים?
אלה לא מראות שאנחנו – באופן כללי – רגילים לראות ביום יום שלנו. למעשה, אלה לא מראות שאנחנו רוצים לראות ביום יום שלנו.
העולם יותר קל ונעים בלי מוות, בלי כיעור, בלי איברים קטועים ובלי מופעים חריגים וקיצוניים של גוף האדם.
אבל אז בא וויתקין ומראה לנו, באופן ישיר ומאוד גרפי, שבחיים יש גם חיים וגם מוות. וגם יופי וכיעור. ולא כל בני האדם יפים ומושלמים. או שלמים. ושיש יפה במכוער וחיים במוות.
וויתקין עושה שימוש באיקונות מתולדות האמנות, המיתולוגיה, הברית החדשה והתנ”ך, הוא מציב בפני הצופה דימויים שנמצאים בתודעה שלו, שמאפשרים לו להרגיש נוחות מסויימת לנוכח דימויים מוכרים ולצפות בהם, להתקרב אליהם. וכשהצופה קרוב – הוא נלכד בסצנה, מנסה לפענח אותה, להבין אותה.
העניין של וויתקין בחריג שבאנושי מזכיר את עבודתה של דיאן ארבוס, אבל בשונה מהצילומים בעלי האסטטיקה הישירה-דוקומנטרית של ארבוס, וויתקין יוצר באמצעות מניפולציות צילומיות סצנות תיאטרליות, הזויות, חידתיות, שמזכירות את האסטטיקה של צילומי הרוחות והפוסט-מורטם מהמאה ה- 19.
“כדי לדעת אם אני באמת חי, עלי לעשות את הבלתי נראה לנראה. הצילום הוא אמצעי להוריד את האלוהים לארץ, במעשה הצילום הוא הופך ממשי עבורי. אני מאמין כי כל עבודותיי הן התגלמויותיו השונות, הן מייצגות את הצורה ואת המהות של מה שאני רואה בעיני רוחי ומנסה להבין” (מתוך מאמרו של ואן דר קוק בקטלוג התערוכה במוזיאון סן-פרנסיסקו לאמנות)
התערוכה שמוצגת כעת בגלריה לאמנות בבית הספר מנשר כוללת 30 תצלומים שנעשו בשנים 1994-2007.
אוצרת התערוכה: שני נחמיאס.
אליסיה שחף
פורסם ב- viewfinder
