מרגש ומסקרן לראות את העבודות של בוגרי מוסדות אמנות. לאחר ארבע שנות לימוד אינטנסיביות, תערוכת בוגרים היא סוג של שיא, ציון דרך חשוב וקריטי, שהוא סוף אבל בעיקר התחלה.
הסתובבתי במבוך המסדרונות והחדרים בבצלאל, רשמתי לעצמי שמות של צלמים שעניינו אותי. כשהתיישבתי מול המסך לעשות קצת סדר במה שראיתי, הבנתי לתדהמתי, שאין לי לא טלפון ולא כתובת של אף אחד מהבוגרים עליהם רציתי לכתוב. לאחר עבודת בילוש לא פשוטה הצלחתי ליצור קשר עם שתי צלמות, שהסבירו לי שאסרו עליהם לציין פרטי התקשרות לצד העבודה שלהם. אני תוהה אם יש הסבר הגיוני לאיסור הזה…
* * *
במבט ראשון, סידרת הצילומים של טל סופר הזכירה לי צילומים של וויג’י: ראיות מזירות בהן התרחש פשע, פשיטה על ביתו של חשוד, הנשק בו בוצע הפשע ועקבות הפגיעה על הקורבן.
בזמן שניסיתי להבין איך המוח שלי מעלה דימויים של הצלם שהתפרסם בזכות התיעוד של עולם הפשע הניו יורקי בזמן אמת, התערבבו לי תמונות מתוך “דקסטר”, סידרה בה גם הזוועות הקיצוניות ביותר מצולמות בצורה אסטטית להפליא.
ואז ניגשתי לקרוא את הטקסט שמלווה את העבודה. זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על חשיבות הטקסט שמלווה גוף עבודה ויזואלי. ובטח לא תהיה האחרונה.
טל סופר מסבירה, שגוף העבודה צולם בשיתוף עם המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. השאלה שהעסיקה אותה היא – האם ניתן להגדיר שוני מובהק בין תצלום שנעשה למטרות פונקציונאלית לתצלום שנעשה למטרות אמנות? בניסיון לענות על שאלה זו, התחקתה אחר טכניקות העבודה המשטרתיות, הכוללות צילומים בזירות פשע, תיעוד ראיות ועבודת מעבדה בשיתוף עם השוטרים.
השאלה שטל שואלת בעבודה הזו היא שאלה קשה ומורכבת, שאין עליה תשובה, לא בעבודה שלה ולא בעבודות אחרות של אמנים אחרים ששאלו, שואלים ובודאי ישאלו אותה : מה הופך צילום לאמנות ? שהרי, השוטרים מצלמים את זירת הפשע, מתעדים כל פרט ופרט. למה הצילומים של טל הם “אמנות” ואלה שהשוטרים מצלמים לא? האם די בכוונה? במחשבה? בבימוי? בידע ? בתליה בחלל? בהחלטה להציג אותם בחלל שמציג אמנות?
* * *
הטקסט שמלווה את העבודה של חנה קובן אינו נחוץ: היא עוסקת בדימוי גוף. המבט שלה על הגוף שלה, שאינו מושלם כלל – כפי שהיא כותבת בטקסט שמלווה את העבודה– הוא חסר רחמים, חסר פשרות, אינו מסתיר ואינו מטשטש את מה שהיא לא אוהבת בו.
חנה מצלמת את עצמה בתוך המרחב הביתי שלה, היא הופכת את הגוף לחלק מהנוף של הבית שלה: הוא הארון עליו מונחים הבגדים שלה, המאכלים בתוך המקרר שלה, הוא תלוי על מייבש הבגדים שלה.
הגוף מאבד את החומריות של הבשר, את המיניות שלו. כך, הוא אינו נתון לשיפוט כגוף שאינו עומד באמות המידה ה”מקובלות” של הגוף המושלם, ואינו משועבד לנורמות חברתיות, לתכתיבים של עולם האופנה והמדיה.
פורסם ב- viewfinder
