“אפשרי” היה הכינוי שבחרתי לעצמי כשהייתי בת 14-15. קראתי אז עם חברה בהתעמקות והתמסרות מלאה את “גן המוח” של נורית זרחי, ספר שירים שהמלים שבו ניצבות באומץ על קצה גבול המובן, ולפעמים עוברות אותו אל מחוזות שהם כבר מחוץ לשפה, מטלטלים, מצחיקים, מבעיתים, מוזרים, תהומיים. לחברה נתתי שם שמצאתי בתוך הספר, אבל כשאני מחפשת בו עכשיו את השם שנתתי לעצמי – “אפשרי” – אני לא מוצאת צירוף כזה ממש. יכול להיות שהילדה האופטימית שהיתה אני רצתה לקחת את כל הכאב הגדול שיש בספר הזה, בשורות כמו: “סִלְחוּ הָעַצְמוֹ – אפשר?”, אל מקומות מרגיעים יותר, מנחמים. בעולם המלים הכול לכאורה אפשרי. ואני אולי ניסיתי הרבה זמן לחיות בעולם הממשי כאילו הכול בו אפשרי, כאילו אפשר לברוא מעשים ולחולל רגשות כמו שבוראים צירופי מלים שמקבלים חיים משל עצמם. הגילוי שהחיים הממשיים אינם נענים בדרך כלל ללחש הקסם הזה הכאיב לי ואני עדיין מרגישה את העצב הזה גם היום. אבל לעומת זאת יכולתי סוף סוף, בזכות אליסיה, להגשים את התשוקה להפוך את המלים – הכל-יכולות אך המופשטות – לדבר-מה פיזי, קונקרטי, משהו שקיים בעולם, שאפשר לגעת בו, למשש אותו, להיכנס אליו, להיתקל בו, לרחרח אותו, להתערסל בו. משהו באותיות העבריות תמיד הילך עלי קסם, ותמיד רציתי לפתוח (חשבתי בזמנו שאולי בשינקין זה יכול לתפוס…) חנות מלים אמיתית כזאת, עם מלים בכל מיני גדלים. אני לא יודעת אם התחושה שהמלים והאותיות הן משהו פיזי ותלת ממדי שאפשר למשש ולהיכנס לתוכו היא משאלה או מציאות קיימת (לפחות בממד פרטי-פנימי מקביל), כי לפעמים אני מרגישה שזה פשוט ככה – הן מוחשיות, אני יכולה להרגיש אותן. אבל מה שבטוח שזה היה אושר גדול לעשות את זה ממש, בפועל, בידיים ולא רק בראש או באצבעות המדמיינות. כיף גדול וגם תחושה של משהו מוכר מאוד…. מאוד מאוד אני 🙂
תודה אליסיה!
פורסם ב”סלונה“
