היו המון מטיילים היום בכבישי הכרמל. נסעו לאט, בשקט, מביטים ימינה-שמאלה מתוך המכוניות. עוצרים רגע בצד. מראים לילדים, מצלמים.
לא תכננתי לנסוע לשם, לצלם. ככה יצא. ואני עצובה שראיתי, שהרחתי.
תחילה עשיתי סיבוב גדול, המצלמה עדיין סגורה בתוך התיק, תופסת בכבוד את המושב לידי.
הייתה לי תחושה שאני נכנסת לבית קברות בזמן הלוויה של קרוב-רחוק, ובכלל לא הייתי בטוחה שאני יכולה לצלם שם.
אבל כשעצרתי וירדתי מהאוטו, כבר לא יכולתי להפסיק. חשוב לתעד, חשוב לשמר, שמחר לא נשכח. שנזכור ונזכיר.
כמה יופי אבוד. כמה עצב.
לפחות ירד גשם.
