יש משהו מאוד ראשוני, מאוד שורשי, בתערוכה של גסטון צבי איצקוביץ, שמוצגת כעת בגלריה שלוש, במשכנה החדש והמרשים.
הצילומים התלויים בחלל אינם אחידים בגודל, רובם בשחור-לבן, אך כמה מהם בצבע. הרושם הראשון שלי היה של צפייה בסיפור מקוטע. כל צילום צולם באזור אחר בארץ (להוציא את הצילום של פוחלץ הציפור שבטקסט שמלווה את התערוכה כתוב שצולם באנגליה), כל פריים מספר סיפור שונה לחלוטין מהפריים שתלוי לידו או מולו.
המבט של גסטון משוטט ונעצר במקומות הפחות צפויים –לכאורה – לצילום. זה לא צילום נוף, זה לא צילום התרשמות, זה גם לא צילום דוקומנטרי. הוא מתעכב בשטח, באדמה, בגבו של איש, בפתח מערה, כמו הוא מתעקש לבחור את הפריים הלא נכון, ההפוך, השולי. זה שרחוק מהמוקד, מהמרכז, עם הגב להתרחשות. והתוצאה מודפסת במימדים גדולים. שלא נתבלבל. זה לא חסר חשיבות. זה לא – לא חשוב. ובטח לא שולי.
גסטון עורך בדיקת שטח מדוקדקת, מיפוי ומיון של אזורים שונים בארץ. הוא גם מקפיד ללוות את הדימויים בכותרת שמציינת את מקום הצילום (שוב, להוציא את הציפור, שעונה לשם “ללא כותרת”). מקומות כמו “סדום”, כביש 443, מדבר יהודה או ג’ת יכולים לרמוז על חיפוש שורשים, על עמדה פוליטית, אולי על חיפוש אחר מקום להשתקע.
התוצאה של החיפוש, שנראה לא ממוקד באזור מסויים אלא במקומות שונים ורחוקים זה מזה, והשם של התערוכה – אמה, רגל, זרת – רומזת גם על עיסוק אקדמי, של מיון וקטלוג מדוקדק ומוקפד. אבל, הצילומים גם לא נראים וגם לא מוצגים כפריטים מתוך מחקר ארכיאולוגי. כי הם לא.
החיפוש של גסטון הוא החיפוש אחרי המבט עצמו: המבט המיוחד והייחודי שלו. הוא מנהל דיאלוג עם המבט הצילומי, עם האופן בו צלמים מביטים על העולם, עם מסורת של צילום.
התערוכה מוצגת בגלריה שלוש עד ה- 29 לינואר 2011
אליסיה שחף
