ד”ר שלומית לוי, רופאה וטרינרית של תוכים (בעיקר)
תשוקה למחול. לבלט קלאסי, אם להיות יותר ספציפיים. תשוקה אמיתית שאמנם התחילה ממש מאוחר אבל אומרת שבעצם כלום לא מאוחר.
התחלתי לרקוד כשהייתי כמעט בת 30. (זה היה ממש מזמן)
רציתי לרקוד מאז הצבא ואז חשבתי שזה מאוחר מדי בשביל בלט קלאסי.
נכון, רקדנית ממוצעת מתחילה בגיל שבע.
אבל אצלי הכול מבשיל מאד לאט.
בגיל 27 הבנתי שאני חייבת לרקוד. בלט קלאסי.
יש הרבה סוגי מחול, כמה מתאים לי לבחור במחול הדורשני והסיזיפי מכולם.
אין פשרות בבלט קלאסי.
צריך מיקוד עצום, כושר של ממש ויכולת סבל…
כשאני חוזרת משיעור פוינט אני לא מרגישה את הבהונות שלי, ולוקח חצי לילה לגוף להירגע מהמאמץ.
אני רוקדת לפחות חמש שעות בשבוע עם נערות צעירות ומוכשרות עד מאד. כאלה שמקבלות מלגות ונוסעות ללמוד בקיץ בחו”ל.
אני נוסעת עד פתח תקווה בשביל לרקוד עם המורה הכי טובה בארץ, מרים קופמן.
האובססיה לא נגמרת כאן. אני יושבת שעות ביו טיוב, לומדת קטעי מחול, משווה בין ביצועים של רקדניות שונות לקטע דומה ועוקבת אחרי פרחי בלרינות בתחרויות נחשבות בעולם…
בבית החולים שלי יודעים שבימים שאני רוקדת אי אפשר לקבוע לי פגישות עם תוכים חולים.
אני נוסעת לשם כשכולי מרוגשת, וחוזרת ממש בהיי. לא פחות.
וישר מתחילה להתגעגע לפעם הבאה.
אני יודעת שכבר לא אהיה רקדנית.
אני גם יודעת (אם כי לא מפנימה) שבחיים לא ארקוד טוב כמו הילדות המוכשרות האלה.
הרגל שלי לא תעלה לגובה האוזניים.
לפחות לא בחודשים הקרובים.
אני יודעת ומתעלמת בעקשנות..
אני חושבת שכל אחת יכולה לרקוד. בכל גיל ובכל מצב.
הייתי צריכה את סשן הצילומים הזה עם אליסיה, כדי להבין, שזה בכלל לא חשוב מה אני מצליחה לעשות ומה אני לא מצליחה.
מה שחשוב זה מה שאני מרגישה כשאני רוקדת. ואחרי השיעור.
אף פעם לא מאוחר לחלום, וללכת אחרי הלב שלך. אף פעם. תאמינו לי.
פורסם בסלונה
