תשוקה. במקרה שלי לא ברור אם תשוקה היא המילה הנכונה. אולי אובססיה זו ההגדרה המדוייקת?
זיכרון: חוף הים של נתניה. שני ילדים בלונדינים, שמנמנים עם מבט כחול על החול הרטוב, משחקים עם כדור צבעוני, דלי וכף מפלסטיק. ואז, בת החמש מרימה את העיניים. מעליה עומדת ילדה בגילה, ידיהם הזעירות של אחיה הפעוטים, אחוזות בכפותיה, ושלושתם מסתכלים בעיניים גדולות ועורגות באושר הגדול – צעצועי הפלסטיק.
הם לא אמרו כלום אבל מייד נתתי להם את הצעצועים וצירפתי אותם למשחק. ואז אבא שלנו הגיע וכעס מאוד. את הצעצועים הוציא מידי הילדים הזרים והחזיר לילדיו. הכאב בעיניים של חסרי הכל הקטנים והשחומים מלווה אותי עד היום.
אולי זה היה הטריגר, אולי שם צמחו הזרעים לפעילות החברתית והפוליטית שלי, אבל התשוקה לצדק (או אולי האובססיה) לא מפסיקה לכרסם. אולי הילדים הקטנים האלו דחפו אותי לזרועות שלום עכשיו, יש גבול, דור שלום, מרכז פרס, כל ההתנדבויות והמאבקים, התסכול המתמשך והתקווה שמתעוררת כל פעם מחדש. החלום הזה שאני ואתה נשנה את העולם…
אבל זו לא התשוקה היחידה שמנהלת את חיי. כי אני, רבותיי, עבד של תשוקות ושל חלומות אבודים וגם של כאלו שמתגשמים.
הפרוייקט המקסים הזה “תשוקה של נשים” מייד הפעיל אותי. גם אני רציתי לדבר על התשוקה שלי, רק לא ידעתי במה לבחור: בתשוקה לצדק או אולי בתשוקה לשלמות?
כי אני שפחה נרצעת לתשוקה הזו שהכל יהיה מושלם. העולם, המשפחה, הבית, אני…
שימו לב לחיוך המאולץ. כמה שרציתי וכמה שהשתדלתי לא הצלחתי לייצר את החיוך הקטן והשלו של עקרת הבית הפלורנטינית. זו שיושבת, ידיה משולבות על כרסה והיא מחייכת את חיוכה הסתום זה מאות בשנים, ובכל הדורות היא סמל השלמות. המונה ליזה בה’ הידיעה.
אז מה שנשאר זה רק לצחוק על עצמי כי כמו כל תשוקה גם את זו לא אצליח להשיג. את השלמות.
לא בגופי, לא בפני, לא באישיותי ולא ביצירה שלי. לא אכתוב לעולם את הרומן הישראלי הגדול, וגם לא את הכתבה שתזכה בפוליצר. מה שכן, דבר אחד אני יודעת – התשוקה לשלמות כוללת בתוכה גם את התשוקה לצדק.
מצולמת: אסתי סגל, ארטדיירקטור בפרסום. כתבת ספרות. עורכת. מרצה. מעצבת.
בעלת האתר ‘במחשבה שנייה‘ והבלוג ‘מילים מילים’.
פורסם ב“סלונה”
