לפעמים חלומות מתגשמים

כבר הרבה שנים אני מפנטזת על הקרנבל בברזיל.

הבחירה בבאהיה ולא בריו הייתה טבעית: הקרנבל בבאהיה הוא עממי יותר, פחות מסודר ופחות מסחרי.

במדינת באהיה רוב התושבים הם מולטים ושחורים, וזו המדינה הכי “אפריקאית” בברזיל. ההשפעה התרבותית האפריקאית ניכרת במקצבים, בצבעוניות, באוכל, בדרך בה אנשים מתנועעים.

בבאהיה, כמו בברזיל כולה ובדרום אמריקה בכלל, יש עשירים (שהם מיעוט) ועניים (רוב העם).

כמו שכתב סראט בשירו המופלא “fiesta” – במשך שישה ימים, עניים ועשירים יוצאים אל הרחובות, כולם רוקדים, כולם שרים, כולם מזיעים, שותים בירה, אוכלים שטויות, מצטופפים, נהנים, שוכחים-מתעלמים מקשיי היום-יום.

המון חום אנושי...

בבאהיה חוגגים את הקרנבל כ”מצעדים” בשלושה מוקדים מרכזיים: הפלואוריניו, שהוא האזור הישן והצבעוני, הקמפו גרנדה, והבארה שלאורך החוף האטלנטי.

אנחנו בחרנו מלון באזור הנמל, ה”בארה” ושם בילינו את ימי ולילות הקרנבל.

זה הנוף שראינו כל בוקר מהחלון במלון

משאיות ענק (trio elétricos) נוסעות לאיטן על הכביש שמקביל לחוף, כל אחת מובילה במשטח עצום ומאוד גבוה את הלהקה או הזמר/ת. בכל צידי המשאיות רמקולים ענקיים. כשהמשאית עוברת קרוב אלינו העוצמה של המוזיקה ממש מזיזה אותנו, הלב הולם בפראות, ממש קופץ החוצה….

trio elétrico - עשרים וחמישה מטר אורך, ארבעה מטר רוחב, שתי קומות גובה (לפחות) - כולו רמקולים

משפחות שלמות עוברות לסלבדור לתקופה של הקרנבל. מתמקמים על המדרכה. ל”עשירים” יש מזרונים ושמשיה. הרוב פשוט שוכבים על הרצפה. כולם מוכרים משהו, בירה בעיקר.

בית זמני

כשהחום מתחיל (ממש קצת) להרפות, מתחיל הכל: נחילים של אנשים הולכים בכביש, מחפשים מיקום טוב, ריבוע קטן ברחוב בו יעמדו – יתנועעו – שעות ארוכות.

מחכים למוזיקאים

כך, שישה לילות רצופים, וביום האחרון, בבוקר, טקס נעילת הקרנבל. המשאיות נעות לאט לאט, הזמרים לבושים בבגדים רגילים (בלי נוצות ונצנצים), המון אנשים שרים ורוקדים ברחוב, מלווים את המשאיות בדרכן החוצה, ואחריהן, המנקים, בשורה, מצויידים במטאטאים, ואחריהם משאית של העירייה, שמתיזה מים עם חומר חיטוי על הכביש והמדרכות.

בוקר של סוף הקרנבל

העיר חוזרת להיות עיר חוף רגילה, (על סלבדור שלאחר הקרנבל אכתוב בפוסט נפרד) הסימנים של הקרנבל נעלמים בעצלתיים, זמן ברזיל…

וכבר מתחילים להיערך לשנה הבאה.