בבית בו גדלתי, הדיבור על מין, נשיות, ואהבה לא היה על סדר היום. הדברים האלה היו מזוהים עם בושה וחטא. לכן גם השינויים המיניים בגופי התקשרו בבושה. הקפדתי להתלבש באופן צנוע ובבגדים רפויים וללכת כשגופי כפוף ומסתיר את הנשיות שהחלה לבצבץ.
התלבשתי כדי להתאים את עצמי לציפיות המשפחתיות והחברתיות. למדתי בבית ספר דתי, בו הקודים לגבי לבוש היו ברורים, בגד חשוף התפרש “כפריצות”, ולפיכך התלבשתי ב”צניעות”.
חשתי בלתי נשית, ורחוקה מכל היופי והנשיות.
גדלתי בשכונה בעלת דימוי חברתי נמוך, ולכן הקפדתי להתלבש באופן “מהוגן”, ולא חושפני כדי להימנע מהדימוי של “פרחה מהשכונה”.
בתקופה בה החלה להתפתח המודעות הפמיניסטית שלי מחקתי כל זכר של נשיות ומיניות: עקבים, שמלות, איפור וכל מה שמשדר “סקסיות” היה מחוץ לתחום – כי זה “לא פמיניסטי”.
אבל הייתה בי תשוקה לתשוקה.
במשך השנים שיניתי את סגנון הלבוש שלי, היום אני מתלבשת בבגדים שאני בוחרת ואוהבת, על פי רצוני ובהתאם למצב רוחי. אך בתחושה אני עדיין כפופה. אין ספק, כי תקופת החינוך הדתי, השאירה בי את חותמה, ומכך אני רוצה להשתחרר. לאחר שעשיתי שינוי חיצוני, הייתי רוצה שיתרחשו בי גם שינויים פנימיים, רגשיים ונפשיים.
ביקשתי להשתחרר מכל התכתיבים החברתיים, המשפחתיים, והדתיים, להשיל מעלי את כל האיסורים, וההדחקות, להיות אני, אישה משוחררת מכבלים מדכאים ,להיות בת חורין, לחיות את חיי כרצוני ולהתעלם מנורמות מגבילות. אולם לא הצלחתי עדיין להיות אישה המקרינה נשיות ותשוקה, תשוקה הניזונה מרגשות, רגשות שדחוקים עמוק בתוכי.
אני יודעת, שכאשר אישה מעזה להשתחרר ולתת לעצמה להיות היא, היא מגלה עד כמה ההשפעות השונות שיבשו את היכולת שלה ליהנות ולהרגיש בנוח עם הנשיות שלה, ואת היכולת לחוש תשוקה ואהבה עזה הנוטלת את כל תעצומות הנפש, כזו שתעזור לה לאהוב את עצמה. ואת השיבוש הזה, הנצרב כמעט בדנ”א, הייתי רוצה לתקן.
אליסיה הציעה לצלם אותי כ”פאם פטאל” וראיתי בכך אתגר בעבורי. בצילומיה היפים אני רואה את דמותי מקרינה ניצני תשוקה. תודה אליסיה.
זהבה גולדשטיין, בת 55, גרה בחולון
פורסם ב“סלונה”
