כששואלים אותי: “מה את מצלמת”?, אני תמיד עונה: “אנשים”.
אני גם מצלמת נושאים אחרים, אבל מאז שהתחלתי לצלם (ובעצם הסיבה שהתחלתי לצלם), העיניים שמאחורי העדשה מחפשות אנשים.
מה שהכי מרתק אותי באנשים הוא התנועה. התנועה של הפנים, והתנועה של הגוף. איך התנועה מספרת את מה שהגוף אומר, מה יש לו להגיד, לגוף הזה, כשהוא זז ממקום למקום, כשהעיניים רואות מה שהן רואות ברגע אחד מיוחד.
איך התנועה משנה את האדם, איך הגוף משתנה, איך הפנים נראות שונות כשהן זזות.
האינטימיות הזו, של האדם עם עצמו, כשהוא לא יודע שבוחנים אותו, היא עבורי התמצית של האנושיות, האדם שבפנים שפורץ החוצה מתוך גבולות הגוף.
צלם הוא סוג של צייד, שרואה ומזהה את מה שהוא מחפש כשאחרים סביבו בכלל לא מבינים ולא רואים (או שלא מתעניינים) מה שהוא רואה.
כשאני מסתובבת עם המצלמה – בעיקר כשאני נוסעת לחו”ל – אני מאפשרת לצייד הזה שבי לצאת החוצה, להשתלט עליי.
כשאני מצלמת אנשים בסטודיו, או בכל מצב בו המצלמה נוכחת במרכז, והמצולם מודע לנוכחותה, אני תמיד מחפשת את הרגע המיוחד הזה, האינטימי, בו האדם שוכח את הנוכחות הזו, ומאפשר את התנועה הטבעית של הגוף, זו שמשחררת את השכבה החיצונית שעוטפת אותו וחושפת את האדם שמתחת.
