יומיים לפני הטיסה לבואנוס איירס התחלתי להתרגש. הייתי חסרת סבלנות, רציתי כבר להיות שם.
מאוד נהניתי בבאהיה, בטח נהנתי. מ-א-ד נהנתי. אבל הקרנבל נגמר, ואחרי שטיילנו באזור ואפילו נשרפנו כהוגן בחוף, הרגשתי שמיציתי את באהיה.
ובעיקר, בואנוס איירס זה משהו אחר.
שם נולדתי, שם ביליתי חלק מהילדות שלי, וגם חלק מההתבגרות שלי. ושם קבור אבא שלי.
כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה פיסות חיים שנותרו שם, בעיר היפה הזו.
היתרון שלנו כ “פורטניוס” כמונו הוא שאנחנו מכירים כל כך טוב את העיר העצומה הזו, ואין לחץ להספיק לראות ולבקר במקומות כלשהם. עלינו פשוט לחוות, ללכת, להריח, לראות, לטעום ולהנות. להתרגש מסימני הסתיו שתיכף מגיע.
שמונה ימים (שבכלל לא הספיקו לי) היינו שם. בעיקר הלכנו המון ברחובות, ישבנו בבתי קפה, אכלנו ושתינו ממש ממש טוב, ביקרנו בכמה תערוכות ובירידים של אמנים. פגשנו אנשים אהובים ודיברנו איתם שעות.
וכמובן צילמתי. צילמתי את העיר, את האנשים.
הצילומים שצילמתי בבואנוס איירס הם, בחלקם, נוסטלגיים, כאלה שמצולמים בהתרגשות, מנסים לשמר את הזיכרונות שלי, את העבר שלי. בשבילי, בשביל הילדים שלי, ובשביל אחותי, שמאז שעזבנו את העיר – היא הייתה בת 9 – לא חזרה לשם.
(המשך יבוא …)
