זה התחיל מציור קטן וארגז קרטון מלא שברים של מראה, הסברתי לאליסיה מה אני רוצה.
אורות, רקע , מצלמה וקליק. אחרי שהתמונות עלו למחשב, הבנתי.
שמי סיגל, בת 38 , אדריכלית , צלמת , מציירת ותופרת , אמא – ובקרוב גרושה , שמתמודדת עם הדימוי
העצמי שלי, לאורה של המילה הקשה הזו.
לפרוץ מחוץ לגבולות הפיזיים והמחשבתיים שהחזיקו אותי, מתוך המסגרת שעיכבה אותי,
לגדול מעבר לדימוי העצמי שסיגלתי לי תקופה ארוכה מידי .
להאמין בעצמי וביכולות שלי ולהיות שוב אני הגדולה, הפורחת והמחייכת.
לשבור את המראה עם ההשתקפות המרסנת והמסרסת הזו
ולראות עצמי מחדש .
לאהוב את עצמי – לפרוש שוב את הכנפיים שלי ולהמריא.
אל אליסיה הגעתי מתוך צורך בדיאלוג, תהליך הגירושים גרם לנפש שלי לחפש מפלט, מקום לפרוק ולבדוק ,
להתחבר לתחושות ולרגשות ולתת להם ביטוי.
במקביל להתמודדות היום יומית , בעזרת המצלמה ובהנחיתה הנאמנה של אליסיה,
יצרתי במשך כשנה עולם משלי, בו קבעתי אני את כללי המשחק ובניתי את המציאות מחדש ב”תנאי מעבדה” ,
תוך עבודה מתמדת של מחקר ובדיקה.
לקראת סוף התהליך, ידעתי מה אני רוצה.
להיות אני החזקה היוצרת
ועל אף ומתוך השברים האלו, להמשיך ולגדול.
להיות המניעה של התהליך ולא המונעת.
ולהזכיר לעצמי שהסיפוק מהיצירה ומהצמיחה גורם אושר יותר מכל מה שעושר יכול לקנות.
