הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעבור את המבחן. לקפוץ למים, לחשוב רק על הצד השני ואיך אני מגיעה אליו הכי מהר.
המסלול שלי בדיוק באמצע הבריכה, ילדה פצפונת בתוך המים העמוקים.
הקצה של הבריכה נראה רחוק כל כך, מטושטש ויותר נזיל מהמים עצמם, התרכזתי רק בתנועות הידיים והרגליים.
אני יודעת שאני שוחה יפה. אני גמישה, קלה, קטנה. בשיעורי יוגה לימדו אותי לנשום נשימות עמוקות ויעילות. אבל בשומקום לא לימדו אותי איך להתגבר על הפחד מעצמי. רק אני, ילדה פצפונת, מצאתי פתרון: היציאה מהגוף, המעבר לטייס אוטומטי. את מתנתקת, הגוף מתפקד מעצמו, ללא הפרעות של הראש שמפחד, מזהיר, צועק בקולי קולות.
כמובן שהצלחתי בבחינה.
בפעם הבאה, כשהייתי צריכה לקפוץ מגובה 10 מטר, כבר הייתי יותר מיומנת. ישר הפעלתי את הטייס שלי. הוא כבר טיפל בגוף, אני נשארתי למעלה, מביטה בבעטה בגוף הקטנצ’יק צולל אל המים המסוכנים והעמוקים.
