אני אלרגית לדגים. ההורים שלי , שניסו לחסוך ממני אכזבות, כאב לב, גירודים ונפיחויות, (ולחסוך מהם שאלות ונדנודים), לימדו אותי שדגים זה מגעיל. הייתי ילדה טובה והפנמתי חלק גדול מהדברים שהם לימדו אותי (לטוב ולרע), כך שכל מה שקשור לדגים די דוחה אותי. אני לא אוהבת לא את הצורה, לא את המגע ולא את הריח של דגים, כולל כל פירות הים. על הטעם אין לי מה להגיד, כי אני נמנעת.
לכן, מזל שקודם ראיתי את הצילומים, ורק אחר כך את השם והטקסט המלווה את התערוכה של דני ססלר.
הטקסט מעניק מימד מרגש וחושני מאוד לצילומים, לכן אני מביאה אותו לכאן בחלקו:
בשנה בה נבוקוב פירסם את “לוליטה”, צה”ל חשף בפני העולם את תת המקלע “עוזי”, ודני ססלר הוצג בפני הלקרדה. התערוכה “היום בו הוצגתי בפני הלקרדה” מכילה סידרת צילומים מופשטים שנקודת המוצא שלהם היא מירקם הזיכרון החמקמק והחושני, וגם, ציון דרך בחייו של דני ססלר: “באותו היום בו הוצגתי בפני הלקרדה הבנתי משהוא, שגם היום קשה לי להגדירו במילים. יכול להיות שזה הזיכרון שלי מהביס הראשון שנגסתי בלקרדה בהיותי ילד, כשאימי ניסתה לפתות אותי לטעום ‘משהוא חדש’. ההתנגדות הקצרצרה שלי נשברה אחרי שהיא דיברה אלי בשפתיים מעוגלות, ולחשה לי ברכות, והסבירה לי שאני עומד לטעום מהדבר הטוב והענוג ביותר.“
הצילומים של דני כל כך יפים, שאני מנסה להפריד בינם לבין הקשר שלהם לדג.
יש בצילומים המון צבע, וטקסטורות, ותנועה, והם נעימים ומזמינים את הצופה להביט בהם, לשקוע בהם, לפענח ולהבין אותם.
אלה צילומים על גבול ההפשטה המוחלטת, ברמה שאי אפשר לזהות את המקור שלהם. בשונה מציור מופשט, שמתחיל מקנבס ריק, לצילום תמיד יש מקור כלשהו במציאות, לכן לא מפתיע שצופה שעומד מול צילום ישאל: מה זה? איפה זה צולם? איך זה צולם?
העניין הוא, שצילום לעולם אינו משקף מציאות “אובייקטיבית”, אלא רק את החלק המסויים במציאות שהצלם בחר ללכוד בתוך פריים אחד.
התערוכה של ססלר בגלריה גרוס אמנם כבר ירדה, אבל אפשר להתרשם מהעבודה באתר שלו.
