דפנה לוי כתבה עליי באתר של לאשה.
ולצורך העניין היא ביקשה צילום שלי, כלומר של עצמי.
ואין לי אחד כזה. אני הרי מצלמת אנשים, כל הזמן, רק לא את עצמי.
חשבתי, אני אצלם את עצמי. זו לא תהיה הפעם הראשונה.
אבל אני יודעת, שכדי לעשות צילום טוב של בן אדם, צריך את קודם כל את הקשר, המילים, המבט. קשה לעשות את זה לעצמך …
אז אישי היקר אמר שהנה הגיע הזמן. הכנו ביחד את הסטודיו, מדדתי אור מסרתי לידיים שלו את המצלמה.
אמרתי לעצמי: תתמסרי, את רק תרוויחי מלעמוד בצד השני, תביני עוד קצת את המצולמים שלך.
מכיוון שאלא אם כן מצלמים אותנו, אנחנו לא רואים את עצמנו עם עיניים עצומות, אני נוהגת לצלם כך את האנשים שמגיעים אליי להצטלם לפחות פעם אחת. אז ביקשתי גם צילום שלי עם עיניים עצומות.
להפתעתי הרבה יצאו צילומים ממש טובים, כאלה שאני ממש מרוצה מהם. נראה, שמאז שהייתי ילדה מול המצלמה של אבא שלי, לא הרגשתי כל כך משוחררת, ונהנתי כל כך להצטלם.
זה היה שיעור לא קטן, הסשן הזה.
אל עצמת תשוקתך – דפנה לוי, אתר לאשה