העבודה הזו נולדה לפני קצת יותר משנה. ישבנו בבית קפה וסיפרתי לרוני שיש לי רעיון לעבודה בהשראת קומיקס-פוטורומנים. על המקום רוני המציאה סיפור.
היא אמרה שהיא כותבת עליי, צלמת שמגיעה לעיר גדולה ומנוכרת. אמרתי לה- אני לא כזו צלמת, אני לא מסתובבת עם המצלמה כל הזמן… אז חשבתי על איך אני מסתתרת מאחורי המצלמה כל פעם שאני נוסעת לחו”ל. קודם כל בודקת את המקום דרך העדשה. אם המקום הזר מתקשר איתי בתמונות, אני גם מרשה לעצמי להסתכל לו בעיניים ללא תיווך וההגנה של המצלמה.
יותר משנה עבדנו על הפרוייקט הזה. רוני כתבה עוד ועוד, ובעיקר מחקה והגיעה לטקסט מדוייק. אני צילמתי ועיבדתי את הצילומים, חיפשתי את השפה החזותית שמתאימה לטקסט המתגבש של רוני. וביחד חיפשנו את הדמות הראשית של הסיפור. כשמצאנו את תמר, הכל נהיה קל יותר. היא הייתה הדמות הנכונה, וגם הביאה תובנות חדשות כיוצרת.
היו רגעים לא פשוטים, כשרוני לא אהבה את מה שעשיתי. היה לי קשה להקשיב ולשקול שינויים, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי: אם רוני אומרת שהיא לא אוהבת משהו שאני עושה – אני צריכה להקשיב. כי הרי תמיד אני מאשימה אותה שהיא לא אובייקטיבית. אז הקשבתי, ושיניתי, ועוד שיניתי. וניקיתי וצמצמתי עד שהייתי מרוצה. עד שהכל ישב, לשלושתנו.
אני מסתכלת על העבודה וחושבת, איזה רגע מופלא. זה לא זניח, וגם לא ברור מאליו, העבודה המשותפת הזו. אנחנו חברות הרבה מאוד שנים, וזו הפעם הראשונה שיוצאת מתחת לידיים שלנו, יצירה משותפת.
אתמול תלינו את 15 הדימויים שמספרים את הסיפור.
היה מרגש וכל כך משמח, לראות את התוצאה של עבודה משותפת תלויה על הקיר.
יהיה משמח עוד יותר מחר, כשהתערוכה תיפתח, ויגיעו מבקרים.
