“זה קורה לי מידי יום ,בוודאי לא רק לי. הולך, רואה אנשים, מריח ריחות, ממשש חפצים ואז משהו מתפרץ, מרגיש מוחשי ואמיתי.
הוא חי ובועט בי אך אין בו ממש, וכפי שהוא מתפרץ כך הוא נעלם.
הוא נמצא אצלי אבל הוא לא קיים”.
“אנשי הפרומנזיה” הם האנשים שלי, קיימים במעמקי הזיכרון ,ישנים רוב הזמן, מתעוררים לעיתים אך שותקים. המציאות מפרה את מנוחתם. הם קמים, מופעים ונעלמים שוב, עד הפעם הבאה”.
“זה כמו ללכת לאיבוד או לאבד משהו ואז להתחיל לחפש .
מרגישים את התשובה ממש קרובה אך היא אינה שם, ואז מוותרים חוזרים חזרה וחושבים על החיים הפשוטים, על מה עושים מחר ומה היו חדשות היום ומה שלום כולם.
ואי שם בדרך זה מגיע פתאום..”.
צור דרעי הוא בוגר המחלקה לתקשורת צילומית בהדסה.
בתערוכת סיום הלימודים, הציג דרעי עבודה בשם “פרומנזיה” (שהוא שמה המדעי של תופעת הדז’ה וו).
כל אחד חווה, לפחות פעם בחייו, את התחושה הזו של – הייתי כבר כאן, זה כבר קרה לי, באופן בלתי מוסבר לחלוטין.
וזה בדיוק מה שהרגשתי כשעמדתי מול העבודות של דרעי: ראיתי את זה כבר.
מאז שראיתי את העבודה ועד שהתיישבתי לכתוב עליה עבר זמן מה, ומדי פעם, כשחשבתי על זה, שאלתי את עצמי: התחושה הזו – היא לטובה או לרעה?
יש עבודות שהן מחווה לאמני עבר, יש עבודות שהן טייק אוף על עבודות של אמנים אחרים, יש עבודות שמצטטות מתוך עבודות של אמנים אחרים. יש עבודות שמזכירות עבודות של אמנים אחרים. הוריאציות הן אינסופיות. (האחרונה היא אסטרטגיה פופולרית בעולם הפרסום).
הצילומים של דרעי לא מצטטים, לא מחווים, לא מעתיקים. כשמתבוננים בהם רואים סידרה ארוכה וגדולה של צלמים שצילמו פורטרטים, באסטטיקה מאוד דומה: הקומפוזיציה המדוייקת, הצילום בשחור לבן, המבט הנוקב.
בשונה מצלמים שיכולים לעלות בזיכרון (הראשון שעלה לי היה הפרוייקט המקסים Brown Sisters של ניקולס ניקסון ) שנושא העבודה שלהם הוא האובייקט עצמו, נושא העבודה של צור הוא הזיכרון עצמו, הזיכרון שמותירים בנו אנשים, אירועים, חוויות, יצירות אמנות.
*פרומנזיה היא שמה המדעי של תופעת הדז’ה וו הוא (מלטינית: “לפני הזיכרון”).
