אתמול בצהריים נפתחה התערוכה גיבורות, סוג של חלום שהתגשם.
כל השנים האלה שעבדתי על הפרוייקט הזה ידעתי שאני עושה משהו נכון. לפעמים ידעתי יותר ולפעמים ידעתי פחות.
אני מאמינה שהאמנות יכולה וצריכה לשנות דפוסים חברתיים. שגם אם זו קלישאה שחוקה – תמונה אחת שווה אלף מילים.
לפני המצאת הצילום, אי אפשר היה לדעת איך מקומות ואנשים נראים ללא הפילטר הפרשני של הציירים.
הצילום הביא לעולם פיסות מציאות כפי שהיא. צלמים רבים עשו שימוש במדיום הצילומי כדי להביא לתודעה עוולות חברתיות, כשהם הופכים את הבלתי נראים לנראים.
יש דוגמאות רבות לצלמים כאלה, שהיו לי מקור השראה – דיאן ארבוס שצילמה חולי נפש ומפגרים, לואיס היין שצילם במטרה לעורר את המודעות הציבורית לתנאים החברתיים בקרב מעמדות הפועלים, נאן גולדין שצילמה את חבריה גוססים מאיידס, רוברט מייפלת’ורפ שצילם עירום שחור גברי.
חיפשתי להביא את האישה, היחידה והמיוחדת, אל הצילום. כל אישה וההבעה המיוחדת שלה, כל אישה והאישיות שלה. רציתי שהצופים בצילומים יידעו שעומדים מול אישה ולא מול סטריאוטיפ של נפגעת אלימות מינית. בגלל זה בחרתי בקירבה, בצילומים הקרובים והאינטימיים. כי אחרי שמכירים מישהו ממש מקרוב – אי אפשר להתעלם ממנו.
אתמול ראיתי, שמעתי, בהתרגשות שקשה לי לתאר, את תגובות האנשים, שדיברו על העוצמה האדירה של המבט והגודל העצום של 25 זוגות עיניים שמביטות ישר לתוך העיניים, ישר לתוך הלב.
היה המון בכי וחיבוקים במרכז ענב. והיו המון שיחות, ששמעתי כשעברתי בין האנשים הרבים שהגיעו. ואנשים שניגשו אליי ואמרו לי שרוצים להצטלם, גם הם, להמשיך את הפרוייקט.
אני מודה לכל אחד ואחת שהגיע אתמול לפתיחה של התערוכה (כ- 400 איש ואישה), לכל מי שהתכוון להגיע ולא הצליח והתנצל על כך, לכל האנשים הרבים שנתרמו לעזור ותרמו מזמנם וכספם כדי להפוך את הרעיון למציאות, ובעיקר למשפחתי האהובה, שתמכה מן הרגע הראשון, וממשיכים לתמוך ולאהוב, גם כשאני בלתי נסבלת מרוב לחץ…
ואחרונות חביבות, תודה ענקית לעשרים וחמש המופלאות, שבחרו ללכת איתי בדרך הזו.
ולמי שלא הספיק להגיע לפתיחה – התערוכה מוצגת במרכז ענב לתרבות, על גג גן העיר בתל אביב, עד ה- 13 למרץ.
