צילום זה לא רק יכולות טכניות. היכולות הטכניות חשובות, אבל העיקר בצילום הוא המבט של המצלם.
מה הוא רואה, איך הוא רואה, מה הוא בוחר לצלם. מתי הוא בוחר להקפיא את הרגע המסויים.
יורם קופרמינץ הוא אמן. הצילומים שלו הם תוצאה של התבוננות, של בחירה, של המבט הייחודי שלו.
שהרי, לא כל צלם הוא אמן. ויורם הוא אמן, אמן נפלא שמתבונן, ומצלם, ומספר לנו סיפורים בצילומים שלו.
הוא אמן שיוצר (גם) באמצעות צילום.
סידרת הצילומים “אביבה“, שמוצגת כעת בגלריה שי אריה, היא סידרה מרגשת, במובן הכי לא קלישאתי של המילה.
אלה צילומים של אביבה, אמו של יורם, השוהה בבית אבות סיעודי, אותה הוא מצלם תקופה ארוכה.
סידרת כזו, של אמא מאוד מבוגרת בבית אבות, יכולה להניב צילומים קלישאתיים, או משעממים, או גאוניים.
תלוי מיהו המצלם, מי המצולם, ומה מתרחש ביניהם.
הצילומים בתערוכה מוקרנים על קירות הגלריה, בזה אחר זה. רגע רודף רגע. לא יותר מרגע, והתמונה מתחלפת.
הם עוטפים אותנו.
הצילומים ארעיים, נטולי חשיבות עצמית. שלא נחשוב לרגע שאנחנו יודעים משהו על אביבה, או על הזיקנה, או על החיים. הם פה, רגע אחד, ואז נעלמים. מפנים את הקיר לזה שבא אחריו.
אין אובייקט ממשי, אי אפשר באמת לגעת, למשש, לחוש את האישה שעל הקיר. אנחנו לא יודעים באמת כלום על החדר בו היא מתגוררת, על הכאב שהיא חשה, על העצב או על השמחה שלה.
אפשר להתבונן בה, להציץ מבעד לחרך שיורם פתח בפנינו, הצופים. היא תיגע לנו בקצוות, בעצב חשוף אחד, ואז נסתובב ונחזור אל החיים שלנו, הבריאים, הצעירים.
כך, היא הופכת בשבילנו מ“אביבה, אמו של יורם קופרמינץ“, לסבתא רחוקה, מבוגרת וחולה, קצת מכמירת לב.
והיא עדיין אותה אביבה, האמא הפרטית של יורם קופרמינץ.
