כשהייתי בת שנתיים ההורים שלי נאלצו לעבור לגור אצל הסבים שלי. הייתי בת 7 כשהם סוף סוף הצליחו לקנות דירה משלהם. שניהם עבדו שעות ארוכות, כך שביליתי הרבה מאוד זמן עם הסבים, שהייתה להם חלוקת תפקידים ברורה: סבא אהב אותי ללא גבולות וללא תנאים וסבתא ניסתה לחנך אותי.
סבתא הייתה מזכירה לי מדי יום: ילדה טובה צריכה להיות מנומסת, לאכול בפה סגור ולא להתערב בשיחות של המבוגרים.
המנטרה הזו של סבתי עיצבה, במידה רבה, את האישיות שלי.
מאז עברו הרבה מאוד שנים, ולמדתי אי אלו דברים בחיי. אבל הצורך הבסיסי הזה – להיות ילדה טובה – ממשיך לנהל אותי, והרבה פעמים מצאתי את עצמי במצבים שלא הצלחתי להגיד “לא“, או “אני רוצה אחרת“, כי פחדתי להיות לא מנומסת.
פחדתי לא להיות ילדה טובה. ושלא יאהבו אותי.
רק שלא תמיד הצלחתי להיות ילדה טובה.
ואז הייתי ממש ממש רעה: חשפתי שיניים ונשכתי בכל הכוח.
מטפורית ומעשית.
* * *
בשנה האחרונה עמדתי בפני החלטה מאוד לא פשוטה.
ואמרתי “לא“.
קודם כל לעצמי.
אחר כך לאלה שהיו צריכים לשמוע.
ועשיתי את זה בשקט. הצלחתי לשמור על עצמי, ועל הדברים שאני מאמינה בהם.
בלי לנשוך ובלי לחשוף שיניים.
וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי, שהרגשתי שאני עדיין ילדה טובה, גם כשאמרתי“לא” בצורה מאוד נחרצת.
מאז עברה יותר מחצי שנה, וכמעט כל יום אני אני שואלת את עצמי אם אני מצטערת על הצעד.
וכמעט כל יום אני אומרת לעצמי כמה נכונה הייתה ההחלטה, וכמה יותר חזקה אני היום.
כי אמרתי לא, בנימוס ובנחישות.
וכבר לא אכפת לי שמי ששמעו את ה“לא” שלי לא ממש אוהבים אותי.
כי ככה אני אוהבת את עצמי קצת יותר.
כמו שסבא אהב אותי.
