יום אחד התקשרה אליי אישה, וביקשה להצטלם. זו הייתה שיחה עניינית וקצרה: קבענו יום ושעה, וזהו. לא שאלה שאלות, לא ביקשה בקשות, ולא אמרה דבר על עצמה.
הייתה לי תחושה שזה הולך להיות צילום קשה. היא נשמעה צעירה מאוד בטלפון, מאוד סגורה, לא ממש מתקשרת.
כשהיא הגיעה, הובלתי אותה אל סטודיו, הצעתי לה שתיה ואמרתי לה, קודם כל אנחנו מדברות.
אני צריכה להכיר אותך קצת, לפני שאני מצלמת אותך.
הנוכחות הפיזית שלה הייתה ההיפך המוחלט מהרושם שהותירה בי השיחה הטלפונית.
היא הייתה מאוד שקטה, אבל לא סגורה בכלל. היא אמרה לי, שהיא לא אוהבת לדבר בטלפון, אבל תמיד שמחה לשיחה נעימה פנים אל פנים (מתאים לי ! גם אני כזו בדיוק, אני צריכה לראות, לשמוע ולהריח את האדם איתו אני מתקשרת ללא תיווך אלקטרוני).
ואז היא סיפרה לי, שהיא עובדת לפרנסתה כצלמת אירועים, ובמסגרת עבודתה היא צילמה הרבה מאוד כלות מאושרות.
ושהיא אוטוטו מתחתנת בעצמה, וברור שלאירוע כבר הזמינו צלמת חתונות.
הצילומים האלה שתצלמי אותי, אמרה לי, לא יכנסו לאלבום החתונה, לא רוצה שהמשפחות שלנו יראו אותם. לפני שאני מתאפרת ונכנסת לתוך ענן קצפת, אני רוצה לראות את עצמי כמו שאני, הכי יפה והכי טבעית שיש.
זו תהיה מתנת החתונה שלי לי ולאהובי.
צודקת 🙂
* * *
במהלך חייה עומדות בפני האישה החכמה שלוש מטלות: ללמוד להכיר את עצמה, ללמוד לבטוח בעצמה, וללמוד ליטול סיכונים.
כשהיא יודעת את עצמה, היא לומדת להכיר אחרים. כשהיא נותנת אמון בעצמה, היא לומדת לבטוח באחרים. הסיכונים שהיא נוטלת מקנים לה את האומץ להרפות.
את המתנות הטובות ביותר מקבלת האישה החכמה מעצמה.
מתוך “הטאו של הנשים“.
