מכתב מרגש במיוחד שקיבלתי מאישה מופלאה שצילמתי, ואני משתפת באישורה, כמובן:
זהו החלטתי
אני עושה את זה
אני עושה סשן צילומי ערום –
מה שמפריד בייני לבין המשימה הוא טלפון אחד קטן לאליסיה
זהו עשיתי את הטלפון עכשיו פגישה
וואו הפגישה היום,ויש סערה, אחת החזקות החורף הזה , חדרה מוצפת רוחות חזקות אולי נבטל?
לא לא מבטלים אני נחושה זה עכשיו או לעולם לא..ממש ככה זאת היתה התחושה
התרגשות מעורבבת עם פחד, חשש….חיבוק אחד עם אליסיה וכל הפחד התפוגג
טוב נו לא כולו אבל הוקל לי…בכל זאת עוד עלי להסיר את בגדיי ואת כל החומות בערך…
הכל היה לי ברור מראש
צילומים – לצייר אותם להציג בתערוכת יחיד משלי ואני וגופי עשינו שולם
לא עוד נערה עם הפרעות אכילה, לא עוד אישה אחרי לידות רבות והתעסקות מתמדת עם דימוי הגוף
לא כל כך מהר הודיע לי גופי…
הגעתי לסטודיו של אליסיה שוחחנו והיה מרתק ויכולנו להמשיך עוד שעות אבל יש משימה
אליסיה לא הספיקה לאחוז במצלמה ולסובב את גבה אלי ואני כבר פשטתי את בגדיי
כל כך מהר עשיתי זאת אני זוכרת שרציתי לסיים עם זה כבר, כמו פלסטר שרציתי להסיר במהירות…
ואז ראיתי אותי בגדול על המסך והסתובבתי בהלם במשך שבוע שואלת את עצמי שוב ושוב בשביל מה הייתי צריכה לראות את הצלוליטיס שלי באור כזה
ומה?! איך יכול להיות שאני לא בר רפאלי ולא שירז טל ולא אף אחת מהיפות האלה עם הגוף החלק בלי טיפת מסת שומן, צלוליט, כתמים על הגוף וחצ‘קונים..
ואז ראיתי אותי עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם
וכמו להביט אל תוך פצע פתוח ולגעת ולחטט בו הבטתי שוב ושוב
בהתחלה הסטתי את המבט ועל חלק מהתמונות דילגתי במהירות רבה ולאט לאט התרכך מבטי
ופתאום ראיתי אותי
אותי– יפה – מחייכת – יפה
ואהבתי אותי
עם הקמטים והכתמים והצלוליט והשיניים העקומות
זאת אני
וכשלימים קשה לי ואני ברוגז איתי אני חוזרת לשם
לתמונות היפות שבחרתי – הערומות החשופות והכל כך שלי
מתבוננת בהם וגדלה
מתבוננת וחושבת
תודה אליסיה
על שהיית שם
פתחת את ביתך וליבך
וצילמת את נבכי ליבי
