בחמש בדיוק אני פותחת את הדלת במפתח שאמא נתנה לי.
כל פעם שאני פותחת את הדלת, אני רואה בעיניים השקופות-כחולות שלה ניצוץ חיים קטן שמייד נעלם. היא שמחה לראות אותי, אני יודעת.
היא יושבת על הספה הלבנה, ידיים כחושות על הברכיים, הראש נשען לאחור, מביטה באותה נקודה בקיר מולה.
אני עורכת על השולחן הקטן במטבח צלחת עם פרוסת לחם, מניחה עליה פרוסת גבינה צהובה, ומבקשת יפה מאמא שתשב ותאכל.
היא קמה לאט מהספה, רועדת כל הדרך לכסא שבמטבח. ארבעה צעדים, אולי.
היא מפוררת את הגבינה והלחם לפירורים קטנים, מכניסה פירור או שניים לפה, לועסת ולועסת ודוחפת ממנה את הצלחת.
מספיק, אכלתי מספיק.
אני מנסה לשכנע אותה לאכול עוד קצת, אולי פרילי תות, את אוהבת פרילי תות.
כשתבואי מחר אל תשכחי להביא לי את התרופות שלי, היא אומרת לי. תלכי כבר, היא לא אומרת בקול.
אני הולכת לנוח, ומשתיקה את הטלפון. בואי מהר, אומר הקול של הדוד במשיבון. בואי מהר, אמא מתה.
