השנה החדשה התחילה לי בסימן התחדשות, וזו נבעה ממחשבות על דיוק, שהרבה זמן מסתובבות לי בראש.
לדייק זה לא פשוט לאישה כמוני, שמסתובבת בעולם עם עור הפוך, כזה שמרגיש הכל, ועיניים שרואות.
כי איך אפשר לדייק כשכל כך הרבה דברים מעניינים, ומגרים לי את בלוטת העשייה.
הרגשתי, שאני צריכה לדייק בבחירות שלי כדי להיות מאושרת יותר.
ואז יום אחד ידעתי מה אני רוצה לעשות, ברמה של “איך לא חשבתי על זה קודם“.
ומכיוון שזו הייתה תקופת חגים, ונהיה לי די הרבה זמן פנוי, התחלתי לעבוד על בלוג חדש, שעוסק באוכל מהיבט מאוד אישי וחווייתי.
תכננתי שהפוסט הראשון יהיה קצת הסטורי כזה, אבל תכנונים לחוד וחיים לחוד. כי אז נסעתי לטיול נפלא לאיטליה. ואיטליה, הו איטליה, יש בה את האוכל שאני הכי אוהבת בעולם: פסטה, ופיצה, וגלידה. והמון ענבים. במצב הצבירה האהוב עליי – זה שמגיע בבקבוקים.
הסיפור ההיסטורי גם יגיע, אבל קודם כל – גלידה.
“ככה וככה” הוא רך שנולד בכייף, ללא צירים וכאבים, ואני מזמינה אתכם לקפוץ לבקר, לא רק כקוראים אלא גם ככותבים.
זה לא במקום “עומק שדה” – שימשיך לעסוק באהבתי לאמנות, ולצילום בפרט.
וממש כאן, מעבר לפינה – פוסט על הביאנלה בונציה.
