הייתי בת 8, שכבתי במיטה ערה, כולם כבר ישנו בבית. אני זוכרת את רצף המחשבות שהסתחרר לי בראש בנושא שמאוד העסיק אותי: איך נולדים ילדים, ואיך גוף קטן הופך עם השנים לגוף גדול, ואיך הגוף הזה משתנה ומזדקן ומת. ומה קורה אחרי שהגוף מת. ניסיתי בכל כוחי לדמיין את אלוהים לוקח אליו את כל המתים ונותן להם חיים בשמיים אבל לא הצלחתי. ראיתי רק אינסוף שחור.
אמרתי לעצמי, אם כך, יש גוף שחי פעם אחת וזהו. ולא משנה אם הוא איש או אישה, כלב או נמלה.
ושלכל יצור חי מגיע לחיות טוב ועד תום את חייו, כי זו ההזדמנות היחידה שיש לו.
ושלאכול חיות זה לא מוסרי, כי מי אנחנו – בני האדם – שנפסיק את החיים שלהם, כדי לאכול אותם? הרי יש דברים אחרים שאפשר לאכול…
אז ברמה התאורטית אני צמחונית אדוקה.
בפרקטיקה –
גדלתי בארץ הפרות, בה מאכילים במיץ בשר תינוקות שעוד אין להם שיניים, ולימדו אותי שמי לא אוכל בשר – לא יכול לגדול ולחיות טוב. ומי שבוחר לא לאכול בשר – הוא לא לגמרי שפוי.
זה מאוד פשוט: בארגנטינה אוכלים הרבה בשר כי יש הרבה פרות. ובמדינה שאחוז גדול מאוד של האוכלוסיה שלה עני מאוד, אוכלים מה שיש.
זה לא תירוץ, אבל מה שלומדים בילדות משפיע, גם אם בדרך מגיעים למסקנות אחרות. זה והעובדה שהתחתנתי עם ארגנטינאי שגדל על טהרת הבשר, הוא וכל משפחת החברים שלנו, עבורם חיים ללא אכילת בשר הם לא חיים.
ובכל זאת, לרוב אעדיף לא לאכול בשר. אבל אני לא דתיה בעניין הזה. ולא בכל עניין אחר.
* * *
בזמן האחרון אני מרגישה שהצמחונות הפכה לעוד כת לא סובלנית שמאמיניה חווים את עצמם כאנשים עליונים ומקטלגים את אוכלי הבשר כפושעים ולא ראויים לחיים על פני האדמה.
אני אומרת “עוד כת” כי אפשר להחליף את “צמחונים” ב”דתיים”, “ימניים”, ואת אוכלי הבשר ב”חילוניים”, “שמאלניים”. ולהיפך.
וקשה לי עם קיצוניות.
קשה לי עם קיצוניות שמתירה ואף מעודדת שנאה.
קשה לי עם אנשים שמנסים לכפות עליי את האמונה שלהם, כל אמונה. כי אני חווה את זה כנסיון להגביל את חופש הבחירה שלי.
ואני מרגישה שאין הבדל בין זלזול ויחס מתנשא כלפי קרניבורים לזלזול ויחס מתנשא כלפי יהודים, או כושים, או חילונים, או נשים.
או כל אדם שבוחר לחשוב או לחיות אחרת.
