הרעיון שקשישים בכלל וניצולי שואה בפרט יכולים לפתוח להם ולנו צוהר מיוחד בעזרתה של המצלמה אל עולם של תכנים עשיר, אשר נוגע בתקופה אפלה וממשיך אל החיים של כל אחד ואחת, התפתח למקומות שאפילו לא העזתי לדמיין.
הפתיחה: יום חמישי ה6.2.14 בשעה 17:00 בתיאטרון גבעתיים
“צילום בגיל” / להתמודד עם זיכרון השואה באמצעות צילום
“…אין צורך להעניש את עצמך בהתאבדות בגלל אשמה אחת שאתה כבר מכפר עליה בסבל היומיומי…” פרימו לוי
סדנת ‘צילום בגיל‘ נוצרה מתוך אמונה שצילום יכול להיות כלי ביטוי נפלא לניצולי שואה, שרוצים לצאת למסע יצירתי בעקבות זיכרונות, תובנות, סיפורים וחוויות מהעבר. בהקשר זה כותב תיאורטיקן הצילום רולנד בארת בספרו ” מחשבות על הצילום“:” הצילום שייך לאותו סוג של עצמים דפופים שאינך יכול להפריד שני דפים בהם זה מזה בלא להשחית את שניהם:…שניות שאנו יכולים להשיגה במחשבה אך לא לתופסה בחושים.” אין כמו המצלמה להעביר רחשי לב ותחושות ויזואליות הממחישות את סערת הלב ומביאות לידי ביטוי ממשי ודרמטי את עוצמתו של הזיכרון. הנראה אינו מופרד מהמורגש והמונצח והוא כאילו מקבע בעזרת כוחה של היצירה והאמנות את חיבור השכל לרגש לעדי עד.
בסדנה למדו המשתתפים את יסודות הצילום ובעיקר את סוד ההתבוננות. לרבים מהם נפתח מימד חדש להסתכלות על העולם הסובב אותם בעזרתו יכלו להסתכל גם אחורה אל עברם רב החוויות ולצלם אותו בהשלמה ממקום בטוח. הענקת היכולת לתת להם כלי חדש ואפקטיבי שבאמצעותו יוכלו להתרשם וליצור תגובה מאוחרת אך ישירה – מאפשר להם להעניק לצופה מידע אמפאטי ואמיתי על העובר עליהם מידי שעה במהלך חייהם.
אפשר לראות בתערוכה סוגים שונים של יצירות, שמעידים על החיבור של כל צלם לסגנון אחר של צילום. חלק מהניצולים בחרו לתעד רגעים מעצבים בחייהם ולשם כך ביימו סצנות וצילמו אותם. אחרים תפסו רגע מכריע במצלמתם שהתחבר לחוויה רגשית בעברם ויש אף כאלה שבחרו בצילום מופשט כאמירה ויזואלית המבטאת תחושות ורגשות משמעותיים.
המבקר בתערוכה ימצא זיכרונות, געגועים ואפילו טעמים. יחד עם המצלמה נכנסו הצלמים למקומות אישיים ונתנו ביטוי לזיכרונות מהעבר, דרכי התמודדות, עוצמות נפש, חוויות, תובנות, רגשות ומאוויים. כל צילום טומן בתוכו סיפור אחד ושווה יותר מאלף מילים. התערוכה כולה לוקחת אותנו אל תוך עולם אנושי מרתק ואל סיפורה של תקופה.
דורון פולק, אוצר הגלריה בתאטרון גבעתיים