כל יום אני שואלת את עצמי, אם אלה החיים שאני רוצה לחיות. עם האנשים שאני חיה, עם הדברים שאני עושה, עם המקצוע שבחרתי, עם התשוקות שבחרו אותי.
כל יום אני בוחרת מחדש, אני לא מתייחסת לדבר – גדול או זניח – כמובן מאליו.
לא תמיד קל להיות אמנית. לחיות עם עור הפוך, משמעו להיות חשופה, ופגיעה, אבל גם להרגיש, לראות, להריח, לשמוע,להיות מחוברת.
לפחות פעם אחת ביום אני מפנטזת על עבודה 9-5 בסניף הדואר הקרוב לביתי.
בסופשבוע הזה שמחתי במיוחד שהצילום בחר אותי, ואני בחרתי בו, ואני ממשיכה לבחור בו כל יום מחדש.
חברת פייסבוק פנתה אליי בבקשה לצלם אותה ואת אימה החולה מאוד.
היא ביקשה לעשות את זה ממש עכשיו, בשישי בבוקר. סיכמנו והן הגיעו. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת בקשה כזו ואני מודה שהייתי קצת נבוכה, חשבתי איך אצלם אותן ולא הייתה לי תמונה ברורה של מה אני הולכת לעשות.
אחרי שהן פגשו את מיה (כלבה מתוקה כמו מיה יכולה להפיג בשניה מבוכה של רגעי היכרות ראשונים) הצגנו אחת את השניה ואז הן אמרו לי – אנחנו רוצות להצטלם בעירום.
בזמן שהכנתי את המצלמה, והורדתי את הרקע, והדלקתי פנסים, הן התפשטו, התחבקו והמתינו שאני אאסוף את עצמי ואתחיל לצלם.
במשך שעה שלמה צילמתי וניגבתי את הדמעות.
המושג – שאני מרבה להשתמש בו – “לצלם מהבטן“, מעולם לא היה מוחשי, נכון, מדוייק ונוכח כל כך.
הן דיברו, והתחבקו, והתנשקו, ורקדו, וקצת דיברנו, ממש מעט.
זה היה סשן כזה, של פתיחת הלב, ועצב אינסופי על הפרידה הקרובה, ועל הכאב הבלתי נתפס, וכל הזמן הזה חשבתי, כמה נפלא שהן זכו באהבה העצומה הזו, ושהן זוכות להיפרד.
הרגשתי ברת מזל ששתי הנשים המדהימות האלה בחרו בי להיות להן עדה לרגעים העצובים והמאושרים האלה.
עד אתמול הן היו זרות מוחלטות, “חברת פייסבוק” ועכשיו, הן יהיו תמיד בלב שלי.
.
