העולם סוגר עליי בפברואר.
זה לא דכאון חורף. החורף חביב עליי, מאוד.
זה הימים האלה, שבועיים לפני שהוא מת.
היו לילות של שינה טרופה, מסוייטת. כאילו הגוף שלי כבר ידע משהו שהמוח שלי סירב לקבל: הוא עוזב אותי. הוא ויתר. לא יהיה לי אותו יותר.
אף פעם. אף פעם. nunca mas.
כל כך הרבה שנים. חיים שלמים בלי אבא. הוא לא היה ברגעים הקטנים, ביומיום שלי, ולא ברגעים המשמעותיים, הגדולים. לא מכיר את המשפחה המופלאה האהובה שלי. זו שאוהבת אותי גם כשאני ככה, עצובה.
כל כך הרבה שנים, והוא קצת מטושטש, אבל עדיין יכולה לשמוע אותו קורא לי.
