בעולם אידיאלי לא היה צורך לציין את יום האישה. תקראו לי אופטימית חסרת תקנה, אני מאמינה שיום יגיע ויהיה שיוויון מוחלט בין גברים לנשים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.
עד שהחלום הזה יהפוך למציאות, נמשיך לחגוג את יום האישה: בהעלאת מודעות לנושאים כואבים, באהבה וקבלה עצמית, בחיזוק האחווה הנשית.
אני רואה יום יום חלקים (קטנים כגדולים) מהחלום הזה הופכים למציאות: נשים שמגיעות לסטודיו יוצאות בהרגשה שהן אוהבות ומקבלות את עצמן יותר, מסתכלות על עצמן כשלם ולא כחלקים בודדים טעונים שיפור.
אני מאמינה שהתחושה הזו מעניקה עוצמה, ואנחנו זקוקות לעוצמה הזו, כדי לנפץ תקרות זכוכית, כדי לאפשר לעצמנו לבחור את דרכנו, כדי לא לאפשר לאף אחד לפגוע בנו.
מבחינתי זו לא רק פרנסה. זה סוג של שליחות, צורך לשנות דפוסים הרסניים שלנו כנשים כלפי עצמנו.
