כשאני מתבוננת על הילדה שהייתי, אני רואה מסביבי הרבה נשים: אמא, סבתות, דודות, חברות שלהן, חברות שלי. למדתי בבית ספר לבנות בלבד (זה מה שהיה נהוג בארגנטינה פעם) גם ביסודי וגם בתיכון.
בשיחה שניהלתי לא מזמן עם אישה שהגיעה להצטלם בסטודיו, פתאום הבנתי שדווקא הסביבה הנשית שבה גדלתי היא זו שהרחיקה אותי מנשים.
היו סביבי נשים חזקות ונשים חלשות, נשים טובות שאהבו אותי ונשים מניפולטיביות שרציתי שיאהבו אותי. עם כולן חוויתי קשיים בתקשורת, בתחושת ההדדיות הרגשית. את חלקן ביקרתי ביקורת קשה, את חלקן אהבתי אבל שמעתי את הביקורת של אחרות.
מסובך.
אז נכון שתמיד היו לי חברות טובות, קרובות מאוד, אבל באיזשהו מקום לא סמכתי עליהן במאה אחוז.
את האהבה השלמה, הפשוטה אבל עמוקה, אינסופית וללא תנאים חוויתי מהגברים בחיי: אבא וסבא.
ודווקא הם היו הראשונים שנעלמו לי. ולא מבחירה.
אני לא זוכרת בדיוק מתי זה קרה, שפתחתי דלת והזמנתי ואפשרתי לעוד ועוד נשים להיכנס לחיים שלי. גיליתי שאני מסוגלת לבטוח ולפתוח את הלב. ושמחתי לראות כמה לבבות נפתחים אליי בחזרה.
גיליתי, שאני מסוגלת ללכוד את הרגע הזה, בו מתרחש הפלא הזה, פתיחת לבבות, חיבור לבבות, במצלמה שלי.
הרגעים האלה, בהם אישה עומדת מולי, כשאני פותחת את הלב שלי, מצלמת אותה, והיא פותחת את הלב שלה, אליי, אל המצלמה שלי. אבל קודם כל אל עצמה, הם רגעי קסם.
אבל לא כמו בקסמים אחרים, הם לא ממהרים להתפוגג. הם נשארים איתי, ואיתה, בלבבות שלנו. בצילומים שלה, לתמיד.
