הפעם אני רוצה לדבר על גברים.
בשנתיים האחרונות צילמתי פורטרטים של גברים שמוצגים בתערוכה “נראים“.
אני צלמת של אנשים. זו המהות שלי. אנשים מעניינים אותי. מסקרנים אותי. יש לי חיבור לאנשים. אני נהנית מהדיאלוג, האינטרקציה, האינטימיות שנוצרת בזמן שאני מצלמת.
אני מתרגשת כל פעם מחדש מהקסם שמתרחש מהרגע שבן אדם זר נכנס לסטודיו ויוצא ממנו לאחר שצילמתי אותו בתחושה שאנחנו החברים הכי טובים.
המיקוד שלי, בעיקר בשנים האחרונות, הוא בצילום נשים. צילמתי הרבה נשים בסטודיו, שהגיעו אליי מסיבות שונות. והן יצאו עם תחושה טובה, עם השלמה עם עצמן, עם הגוף שלהן, עם מי שהן. בהרגשה שנתנו לעצמן מתנה שיהנו ממנה עוד הרבה זמן.
וכשהתחלתי לצלם את הגברים הנפלאים האלה, אחד אחד, ראיתי את השוני. והתבוננתי בדומה. ההרגשה הטובה שלהם מול המצלמה שלי. ההתמסרות. ראיתי איך הם בטחו בי. שאשמור עליהם, שאביא אותם, כמו שהם, אל הצילום.
בערב פתיחת התערוכה ניגשו אליי הרבה מאוד אנשים ושיבחו את הצילומים. דיברו איתי על כמה הפורטרטים עומדים בפני עצמם, איך הצלחתי להביא אל הצילום את המהות, את התמצית של כל אחד ואחד מהגברים.
למחרת, אמרה לי חוליה, אחותי-חברתי האהובה: את יודעת למצוא בכל אחד ואחד את היופי. ולהעצים אותו.
הלב מתפוצץ מאושר וסיפוק.
