גילי הזהירה אותי מראש, שהיא לא מצטלמת. “אבל אני אוהבת את העבודה שלך ואם כבר להצטלם, אז אצלך”.
איזו מחמאה !
לפני עשור למדתי במשך שנה לימודי מגדר בבית ברל. אחת המנחות הזמינה את גילי לספר לנו על הספר שלה, “דברים שרציתי לגעת”, שעוסק באוננות נשית. הקשבתי בקשב רב לגילי. היא סיפרה איך עלה הרעיון לנושא, דיברה על התהליך, הראיונות, על הקשיים. זה היה מרתק, שונה, מסעיר שבכלל מישהי חשבה לעשות עבודת מחקר רצינית על נושא שכל כך לא מדברים עליו ברצינות.
גילי היא מסוג הנשים האלה שיודעות ליצור תקשורת. אישה של אנשים. וחכמה כל כך.
אז דיברנו ודיברנו, סיפרתי לה על הפרוייקט החדש שאטוטו יוצג בתערוכה (ובינתיים כב ננעלה) והיא סיפרה לי על הבייבי שלה – גיליסט – איך נולד ומה היא עושה שם (ממליצה להציץ, מקום קסום)
מתישהו הזמנתי אותה לעבור למרכז הבמה, אל אור הזרקורים.
שלא כהרגלי, צילמתי המון והמשכנו בשיחה נעימה, ומעניינת, ושמחתי לראות איך גילי לאט לאט מתמסרת למצלמה שלי, מאפשרת לי להתקרב, ללכוד פיסות מעצמה.
כמו תמיד שאני מצלמת, ידעתי בזמן הצילום, שהיו מספר פריימים מרגשים במיוחד בעוצמתם.
והם באמת המשיכו לרגש אותי כשהסתכלתי עליהם במסך הגדול.
והתגובה של גילי – כאן
