אני כל כך אוהבת לצלם אמהות ובנות !
לרוב אני “זבוב על הקיר“: מאפשרת להן להיות, מתבוננת על החיבור ביניהן. מקשיבה למילים שנאמרות ולאלה שהגוף אומר בלי מילים.
ערה לניאנסים בזרימה ביניהן: לצחוק, לבכי, למגע הפיזי, ולרווחים ביניהם.
לפעמים הן מבקשות שאגיד להן מה לעשות. ההוראות שלי בסיסיות, תסתכלי לכאן, תסתכלו אחת על השניה.
הצעות קטנות, לעיתים הן ממש משמעותיות ומשחררות.
אני רואה אותן מתקרבות, גם אלה שהגיעו בחשש או עם פרצוף של “ממש לא בא לי להיות כאן, אמא הכריחה אותי“
במהלך הצילומים הן לאט לאט נמסות אחת אל השניה, הבת נענית לחיבוק, למבט. מדברות. שותקות.
אני מתבוננת בהן וחושבת על אמא שלי, איך עד שחגגתי 19 חשבו שאנחנו אחיות.
איך בילינו ביחד, יוצאות לשופינג, לקפה, סתם להסתובב ולראות חלונות ראווה.
הייתי מספרת לה את כל החלומות וכל הסודות שלי: מי התחיל איתי ואת מי אני אוהבת.
מי שבר את ליבי ומי באמת החברה הכי טובה שלי.
מרגישה כל סשן כזה כסוג של ריפוי אישי שלי.
כזה שמאפשר לי לחזור לזכרונות הטובים, היפים, לפני שאבא נפטר והיא הזדקנה בבת אחת, הסתגרה בתוך הקונכיה שלה ולא יצאה ממנה עד יום מותה.
שירלי הביאה לצילומים את רוני שחגגה 16 שנים של יופי ומתיקות, ואכן בעיקר התמקדתי בה.
אבל מהרגע שהן נכנסו לסטודיו ראיתי משהו בקשר ביניהן שהייתי חייבת לצלם.
רוני התמסרה למצלמה בפתיחות שכל כך ריגשה אותי. ומדי פעם הזמנתי את שירלי להצטרף.
אמרתי כבר איך אני אוהבת לצלם אמהות ובנות ?
