מדי כמה חודשים בטינה מגיעה אליי לסטודיו.
אנחנו מדברות, שותות קפה, אוכלות משהו טעים (אני אוכלת, היא אף פעם לא רעבה)
לפעמים מעלות זכרונות
לפעמים אני מספרת לה דברים שהיא לא יודעת או לא זוכרת על הילדות שלה, על המשפחה שלנו,
על ההורים שלנו
לפעמים אני מראה לה גם צילומים מפעם.
שתינו אוהבות צילומים, הם משלימים את הזיכרון.
לפעמים היא מבקשת ממני עצות, מהאחות הגדולה שלה
כשהיא אומרת לי דברים שאני לא אוהבת אני מזכירה לה שהיא צריכה לכבד אותי, בכל זאת, החלפתי לה חיתולים
עד שהיא נולדה הייתי בת יחידה ושיחקתי המון עם בובות מגומי ומבד.
ואז היא הגיעה, ופתאום היא הייתה לי בובה אנושית, מגיבה, אוהבת, יפה כל כך
היא גדלה להיות אישה חכמה, רגישה, אוהבת
השבוע היא חגגה יומולדת וגם קיבלה תעודת קונדיטורית מדופלמת.
קשה לי להסביר כמה המעמד הזה מרגש ומשמעותי.
בטינה יוצאת לדרך חדשה, ואני יודעת שהיא תצליח בה.
אוהבת אותך, אחותי.
