כלי קיבול

אישה צעירה, כבר לא ילדה, יפה בכל מובן המילה, הגיעה אליי לצילומים בסטודיו.

שפת הגוף שלה קלילה, נעה בחושניות חתולית כמעט.

התיישבנו לשוחח, כמו שאני נוהגת לעשות תמיד. לפני שאני מוציאה את המצלמה מהתיק.

ואז היא סיפרה לי, שהיא נשואה כבר 10 שנים, יש לה שני ילדים, בני 10 ו- 7, היא אוהבת את החיים שלה, את בנזוגה וילדיה. עובדת בחברת פרסום והיא סטודנטית שנה שניה בבית ספר לאמנות.

לרגע הרגשתי כאילו אני מביטה בעצמי במראה, לפני כך וכך שנים.

וכבר לא הייתי צריכה לשאול את השאלה שאני שואלת תמיד: למה את רוצה להצטלם?

ידעתי.

הרגשתי.

הכל טוב. באמת טוב.

החיים כל כך אינטנסיביים, וכל כולה מושקעת “בחוץ”: בבן הזוג, בילדים, בלימודים. בעבודה.

ואיפה היא פוגשת את עצמה?

מתי יש לה זמן להביט בעצמה, באמת להביט?

שהרי מבלי שיהיה לה זמן להביט בעצמה לא תוכל להביט *ממש* ביקרים לה.

סיבה מצויינת לעצור רגע ולעמוד מול מראת המצלמה.

* * *
כלי קיבול

היא מכילה את מה שמזין את העולם.

נביעה שופעת, האישה החכמה מרווה, ראשית, את צימאונה שלה.

מתוך “הטאו של הנשים”